על המילה דיאלוג

  1. אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן המקובל: לא דווקא כביטוי של פיוסיות, הידברות ועשיית שלום, אלא כאיכות חדשה של שיחה שיכולה להגיח בין אנשים (וגם בין אדם לעצמו). ערכה של איכות זו אינו רק בנעימותה או בתוכנה, אלא בכינונה של מציאות פורייה.
  2. בדרך כלל, רוב השיחות הן לא כאלה. הן מעמידות דעה כנגד דעה, ויוצרות התבצרות הדדית. זה כך הרבה משום שהדיבור נעשה למהלך הסתדרותי שעיקר מטרתו לעשות מקום בתוך מרחב חברתי-הישרדותי-ציני. גם כשלשיחה יש חזות של "ברור אמת" ברוב המקרים היא עסוקה ביצירת הסכמות, קבלת אישורים, הסתרת חולשות, והרחבת הביטחון. התכנים השונים, וה"אמת" בכלל זה, הם רק כלים להתמקמות חברתית זו.
  3. כך שהדיאלוג הוא בו זמנית הזמנה לעזוב את המרחב ההישרדותי לטובת המרחב היצירתי, וגם הדרך לכונן את המרחב היצירתי הזה.
  4. במילים אחרות, הדיאלוג עוסק באפשרות של החדש לבוא לחיינו. הוא מצביע על האפשרות לשינוי שהוא מעבר לדפוסים, הרגלים והתניות, שנוטים לשכפל את הקיים מכבר אל תוך הסתיידותו הבלתי נמנעת. (על אובדן החיוניות והבריאות הכרוכה בהסתיידות זו).
  5. שינוי כזה הוא לא דבר שאפשר לשלוט בו. ורק לעיתים רחוקות הוא יכול להופיע במרחב הישרדותי. לא מדובר בשיטה או טכניקה ליצור תוצאות, אלא אדרבא, הוא קשור בנכונות של אדם למסור עצמו לתהליך שבהכרח הוא לא יודע עליו, ואשר יחד עם זאת יש בו פוטנציאל להיווצרות סדר גבוה יותר מכל מה שהוא יכול לנסח ולארגן.
  6. ממפגש כזה אנחנו יוצאים לא רק חכמים יותר, אלא גם רעננים יותר, והחכמה נעשית זהה עם הבריאות. (החוכמה כעניין חי, לא נמצאת באדם, אלא האדם נמצא בחוכמה).
  7. באופן לא מודע, עיקר מפעלה של הבית ספריות (והאקדמיה בראשה) הוא להכחיד את האחרות ועמה את הפוריות שהיא ברכתו של האחר. אף על פי שנראה שאנחנו מוסיפים הרבה דעת, ומחפשים אחר קידמה והתקדמות, בעיקר הרבה התקדמות, ברוב המקרים עיקר המעשה מכוון דווקא לשימורו של הקיים, והימנעות מן השינוי. זה חלק בלתי נפרד מכך שאנו מזהים את חיינו כמרחב הישרדותי. (זיהוי שהגיע למלוא שכלולו בתוך בית הספר, ועשה את החינוך לאחד המרחבים ההישרדותיים ביותר).
  8. אפשר, אם כן, לפתוח את המרחב בין ידיעה לידיעה, בין תגובה לתגובה, ולאפשר היווצרות פתחי נשימה שדרכם יכול החדש לפעפע אל תוך חיינו. החדש זה לא משהו שאנחנו נוכל לייצר במאמץ, זה משהו הרוחש כל הזמן מתחת לפני השטח ואנחנו יכולים לאפשר לו להפציע. הוא דורש שנלמד להקשיב ובעיקר שנסכים לפסוע אל תוך חלל הביניים שבין אני לאתה, מקום בו הלא נודע הוא לא רק פחד, אלא תשוקה לאהבה.       
  9. התנועה היוצרת צומחת מהשהיה, מרגישות לדיבורו של הגוף, כמו גם מעמדה מוסרית של יושר ואמון. לא קל לחצות את קו המעמד והעמדה, להתפנות מן הביטחון של הידוע, ולצאת לפגוש את האחר באופן נוכח. זה מרגיש כמו קפיצה אל תהום, עניין של "חיים ומוות", הדורש שניגש אליו בידים פתוחות, ובלב שלא מפחד לפחד.
  10. אין תועלת בדיאלוג. הוא לא מכוון כדי להגיע למטרה כזו או אחרת. כי אם יש לו מטרה ידועה מראש, שוב אין זה דיאלוג. אפשר שתהייה משאלה, הזמנה וזימון, אבל לא מעבר לכך. וכך גם החינוך – אני מציע לראות בו פרקטיקה מוסרית, הזדמנות לשכלל את אומנות החיים, להעמיק את כליה, ולהוסיף טעם על טעם. מה היא פרקטיקה אמונית? דבר הנעשה למען עצמו, המקדש את הרגע, ומעיר אותו למלוא ערכו ומשמעותו.
  11. בניסוח אחר אפשר לדבר על התייצבות דיאלוגית כדרך שבה אדם לוקח אחריות על חירותו, ומתוך זיכרון עצמיותו, מסכים להיות כתובת לממשות.   
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *