רוצה להתייחס כאן להערתה של זהבית כפי שהבנתי אותה – שלהקשיב לכאב לא תמיד עוזר, ובכלל עם השנים היא מבינה שאין איזו תבנית או נוסחה שעובדת (בשום עניין): לפעמים נכון להקשיב לכאב ולפעמים לא, תלוי בעיתוי ובמקרה. להקשיב לכאב יכול להיות גם בור אינסופי שהולך ושופע ומביא סבל ולא דווקא עוזר.
1.
אני מתבונן על הנטייה להכללה, שהיא מובנת – כך פועלת המחשבה – ורואה את הקשיים שהיא יכולה להביא במקומות מסוימים. תוהה שמא בענייני נפש עדיף באמת שכל אחד ידבר על עצמו, ייתן את הדוגמא שלו, וישחרר את הזולת לעשות את ההכללות המתאימות לו.
2.
אצלי, בכל אופן, ההקשבה לזרע הכאב עוזרת ברוב רובם של המקרים – כאשר אני אכן מצליח להיות ישר ומדויק לגביו:
גם לגבי הזיהוי שלו, וגם לגבי הכניעה בפניו.
זה לא אומר שהוא בהכרח נעלם, אבל הסבל המשודך אליו מתפוגג, ובעיקר אין את כל התקשורת הקושרת הנבנית סביבו, והמשאירה אותי מחוץ לעצמי (כמו שהגדיר את זה אורן כל כך יפה).
אני זוכר, למשל, כאב פיסי מן הגדולים שחוויתי בחיי – סבלתי מפריצת דיסק ששום תנוחה לא שיחררה אותי מכאבה, לילות שלמים ישנתי עם רגליים שעונות על הקיר 90 מעלות למעלה, ועדיין כאב מאוד (שזה אומר שישנתי רק לרגעים בודדים), ועל זה העיבו עוד דאגות וחרדות מסוגים שונים. ועם זאת, בלב הכאב הזה, באחד הלילות, מצאתי את עצמי שמח בטרוף. הנוכחות המרוכזת עשתה את זה. באותו רגע גם יכולתי להבדיל בברור בין הכאב לסבל, וראיתי שהחששות מן העתיד, הדאגה לילדים, הפחד מן הניתוח ודברים דומים לזה היו עיקר סבלי. אבל אם אני רק בהווה, רק עם היש, אז זה מה שיש בלב הכאב – שמחה. במקרה הזה אני לא בטוח שזה הפחית את עוצמת הכאב, אבל זה עשה אותו נסבל.
אז נראה לי שבשבילי העיקר בהקשבה לכאב, קשור באפס התנגדות למציאות. כניעה מוחלטת ליש. וכשמדובר בכאב נפשי, נראה שברוב המקרים, זה גם ממוסס את הכאב. המציאות בחוץ לא השתנתה, אולי, אבל אני שוב לא נמצא בחוץ – מצאתי מחדש את הדלת פנימה, ועם נוכחותי בביתי גם תחושת חירות גדולה.
ואם אני מקשיב לכאב ורואה שהכאב רק הולך ושופע ומוסיף עוד סבל, אני משער שזה קשור לזה שאני עדיין לא בזרע אלא בשכבה אחת מעליו – מתלונן על המציאות, מזדהה עם הנסיבות, מרגיש תלוי בסיפור, אבוד עדיין בניסיון לארגן את הדברים כפי שהם "צריכים" להיות.
3.
ההקשבה לכאב היא אישית מאוד, כמו צינור דק שנפתח, והוא יכול להיפתח גם לרגע, לפעמים זה מספיק. והזיהוי המדויק הוא חשוב, אבל נדמה לי שכל הצינורות מגיעים אל איזה קרקע של כאב – גוף כאב קדמוני – שהוא אישי, אבל לפעמים גם מרגיש מחובר למאגר גדול יותר של כאב אנושי. כשאני בוכה במקום הזה, נדמה שאני בוכה לא רק את שער הכניסה האישי והנסיבתי לכאב המסוים הזה, אלא גם את כל הכאב. כשאני מדייק – זה חלק מן העניין.
אני תוהה עד כמה הכוח המשחרר של ההקשבה לכאב, קשור לתחושת המשמעות, ולאמונה הזו, שקודמת לכול – שהכול לטובה. או לפחות נטייה להגיע למקום הזה (כי בכאב הגב שלי היה נדמה שאיבדתי כל תקווה, ובכל זאת מצאתי אותה מחדש בלב הכאב).
(כלומר שיש שם בוגר שפוגש את הילד הפגוע – את הכאב).
אני תוהה אם אכן זה נדרש, או שהבוגר והתקווה והאמונה כבר מקופלים בתוך הכאב.
4.
כאבי נפש: דאגה לילד, חשש נטישה, קנאה קטנה, היעלבות, מתח, חרדה מעניין, עייפות, תחושה שאין לי מקום, שלא מקשיבים לי, שמשהו לא בסדר איתי… ובסופו של דבר נדמה לי שהכול מתנקז לכאן, אל הכאב הגדול מכולם:
הכאב שאני לא אני (שאין מקום למי שאני).
שזה בעיקר משהו שאני עושה לעצמי כשאני מסרב להרגיש.
כשאני עסוק בארגון ההרגשה, ב"חינוך" עצמי לדבר הנכון.
אני מגרש את עצמי מתוך עצמי במו ידיי.
אלה דברים באנאליים ופשוטים, אלף פעמים אמרתי אותם, ועדיין נושאים עמם אמת עמוקה.
להקשיב לכאב זה להפסיק את פעולת הגרוש.
מותר להרגיש הכול.