1.
תקשורת קושרת ותקשורת משחררת אינן רק שני מופעים של תקשורת – האחת צורמת ומלחמתית והשנייה נחמדה וזורמת. אלה שתי רמות מימוש שונות של האדם. וכך, המעבר מן האחת לשנייה הוא עניין הרבה יותר רדיקאלי מ"תקשורת". הוא נוגע להתייצבותו של האדם בעולם – לעצמיותו, עצמאותו ועוצמתו.
2.
להיות יותר עצמו (משוחרר יותר לעוצמתו), איננו רק עניין פסיכולוגי (תחושה נעימה בגוף, רווחה נפשית וכן הלאה), אלא ביטוי לחיבור לממשות. חיבור זה מבטא בין היתר את האפשרות של האדם להיות פורה בממשות: לא רק מה שהמציאות משפיעה עליו אלא גם מה שהוא, באחריותו, מברך אותה.
3.
הבה נבחן, אם כן, את ההבדלים בין תקשורת קושרת לתקשורת משחררת ואת המשמעויות של הבדלים אלה. הבדלים אלה מקבילים ליכולת של האדם להבדיל בתוכו בין העיקר למופקר.
4.
דוגמא תעזור להמשך:
האישה מתקשרת לבעלה לעבודה:
"מתי אתה חוזר?"
"לא יודע."
חילופי דברים תמימים לכאורה. אבל כשמקשיבים להם בפועל אי אפשר להתבלבל: זהו תדר של תקשורת קושרת. הוא עמוס, מבלבל, משאיר בשניהם תחושה מרירה, טעונה, קשורה. ההקשר יכול להאיר: היא אימא לשלושה ילדים קטנים, עקרת בית, מתאמצת לעשות כמיטב יכולתה. שיחה דומה כבר התקיימה ביניהם השנה יותר מפעם אחת. הוא עובד ומפרנס את משפחתו.
5.
ננתח משני הצדדים של העסקה, ונתחיל באישה:
היא שואלת שאלה תמימה. אבל האם זה מה שהיא בעצם שואלת?
ואם זו לא השאלה שהיא שואלת, מי הוא זה ששואל בתוכה את השאלה הזו, התמימה?
היא עמוסה, ילדיה מקשים עליה, והיא מרגישה שהיא צפונה בביתה ולא רואים אותה. אז אם הייתה באמת אומרת את מה שעל ליבה – זה מה שהיא הייתה אומרת: קשה לי (אפילו בלי לפרט מדוע). היא לא אומרת זאת. למה? היא חשה שזה לא לגיטימי. בסיפור מסגרת שהיא מחזיקה עבור בעלה, היא אמורה להיות אישה חרוצה, מתפקדת, המשחררת את בעלה לעשות את חלקו – הוא הרי עושה דברים חשובים, ואגב כך גם מפרנס אותם, ומה היא בסך הכול – שלושה ילדים? נו, באמת, יש משפחות עם עשרה ילדים.
התחליף שהיא שולחת, אם כן, היא דמות לגיטימית, כזו שמתעניינת מסיבות מעשיות לברר מתי הוא חוזר. זה מותר, לא? הכול דופק כמו שצריך, קצת קשה בבית, אבל היא רק שואלת, לא מתלוננת.
6.
אבל הוא "יודע" שזה לא כך.
כשהיא שולחת את התחליף שישאל במקומה את השאלה, זה מיד מגרה אצלו את התוכנה הקדמונית שלו, והיא משתלטת על השיחה, ומתחילה לשדר את הדרמה. הדרמה היא כולה שלו – היא קשורה לתחושת אשמתו, לזה שהוא "יודע", בעצם, שהעבודה שלו הרבה יותר נוחה משלה – אין ילדים צועקים ברקע, יש הגשמה, עניין, התקדמות. והוא השאיר אותה מאחור. לבד עם כל ההמולה. מה שהוא שומע, אם כן, ב"מתי אתה חוזר" זו תלונה, האשמה הד לתחושת אי הלגיטימיות שלו.
אפשר להבחין אצלו לפחות בשלוש שכבות:
שכבה ראשונה: אני לא בסדר.
שכבר שנייה: היא לא בסדר. האשמה חזרה, שהיא כבר מעשה של התגוננות, "מה פתאום את מתקשרת להציק – הרי אמרתי שאחזור בערב, למה את תמיד מלחיצה, סיכמנו שאת עם הילדים ואני עם העבודה".
אבל הוא לא אומר לא את השכבה הראשונה ולא את השנייה. הוא רק אומר: "אני לא יודע", וזו השכבה השלישית – התחליף הלגיטימי שלו. היא שלחה דמות עם שאלה תמימה, הוא משיב תשובה תמימה: מותר לבעלים עובדים, שעסוקים בעבודה חשובה, לא לדעת מתי הם מסיימים אותה.
7.
אלה שתי דמויות דמיוניות, אם כן, שמדברות זו עם זו – האימא החרוצה והלא מתלוננת, עם הבעל המסור לעבודתו הלגיטימית. זו תמונה כשרה. אבל כמובן, אין לזה שום קשר למציאות – זו שיחה מוסטת. כלומר, בחסות התפקידים (התחליפים) שלקחו על עצמם, מתנהלת שם שיחה של תחליף עם תחליף. והיא מתנהלת כאילו בלעדיהם.
רצונם האמיתי שבוי, ובמקומו כל מה שפועל ומניע הוא האינטרס של הדמות.
לא כל שיחה מוסטת היא שיחה של תקשורת קושרת. לדוגמא, שיחה של התמקחות בשוק יכולה להיות שיחה מוסטת, אבל שני הצדדים בוחרים בכך ויודעים שכך, ואפילו נהנים מכך: "תאמין לי, במחיר הזה, אני מפסיד על זה". אבל בשיחה של האישה ובעלה, הם כבולים, השיחה כמו נכפתה עליהם בצורתה זו – כל אחד שבוי של התוכנה הקדמונית שלו, לא מסוגל להגיד את מה שהוא רוצה באמת, אפילו לא יודע מה הוא רוצה באמת – כל כך מכוסה הכול בשכבות של אי-לגיטימיות. תקשורת קושרת, אם כן, היא שיחה בין תחליפים, לא בין אדם לאדם. היא שיחה בין מופקר למופקר (בין היעדרות להיעדרות) לא בין עיקר לעיקר.
8.
כשאדם שולח תחליף לשיחה, בלי לשים לב לכך הוא מצר את מקומו שלו בעולם ובאופן כללי דוחק את האנושי/אנשים-הממשיים מן העולם.
לכאורה הוא שולח תחליף כי הוא חש לא לגיטימי, ובאמת זה הפוך: התחליף שיצא לדרך קדימה, משדר לאחור תחושת אי-לגיטימיות. וזה גלגל שמפרנס את עצמו.
באופן הזה העולם נכבש ומנוהל על ידי תחליפים. וכל פעם שאדם שולח "תחליף לגיטימי" לשיחה עם זולתו, הוא תורם לכיבוש הזה, עד כי לא נותר מקום לאדם.
קיומו של תחליף (לגיטימי) תמיד מצביע לאחור על קיומו של מרכיב בתוך האדם שנחווה כלא לגיטימי.
9.
עצם היכולת של אדם לזהות בתוכו את ההבדל בין העיקר לפעולת התוכנה הקדמונית, בין מתי זה הוא ומתי זו היא כבר היא חלק מתהליך של התמרה. במובן הזה, הוא לא צריך להתאמץ להשתחרר מן התוכנה הקדמונית – להתאמץ לעבור מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת – העיקר הוא בזיהוי, והזמן יעשה את שלו.
תקשורת יכולה להיות זירה טובה ללמוד לעשות את עבודת הזיהוי: שיחה של תשומת לב, שזו כוונתה, יכולה להיות כלי חשוב, לא רק להיטיב את התקשורת, אלא קודם כל לעזור לכל אחד למצוא מחדש את חירותו – עמידתו הפורה בעולם.
10.
התוכנה הקדמונית היא ילד פצוע שקפא בזמן. גם אם היא מנהלת שיחה עם הזולת, באמת היא מנהלת שיחה עם דמות רפאים בתוך חדר הדרמה שלה.
עם זאת, התוכנה הקדמונית היא לא מנותקת, היא מגיבה למי שמולה. למעשה היא מאוד "מדויקת": היא רואה כל תנועה, רגישה לכל גוון קול – ואת הכול היא מפרשת בדרכה. פרנואיד, דרך משל, יכול להיות מאוד רגיש לפרטים הקטנים. אבל מה שנכנס כך, זה לא הזולת על כל צבעוניותו, ולא המציאות, אלא רק הממד הבינארי – השחור לבן – המפעיל את התוכנה על פי הגיונה הצבעוני שלה. "שוב היא מנסה לקחת לי את החופש!"
צריך להבחין אם כן בין הצבעוניות הממשית (הזולת, המציאות) לבין הצבעוניות הדרמטית (התוכנה הקדמונית). הן אולי נראות אותו הדבר, אבל הן בנויות מחומר אחר. הצבעוניות הדרמטית – אלה לא צבעים אמיתיים! במהות זה עדיין שחור ולבן.
11.
וכך לכל אחד יש מאה אחוז אחריות.
ייתכן שהאישה שאלה "מתי אתה בא?" בתמימות (זה לא היה תחליף). אבל אצלו הופעלה התוכנה, וכעת הוא כלוא בתוך חדר הדרמה שלו. זה לא קשור אליה.
ויכול להיות שהוא זיהה את הטעינות בקולה – וזו היא, הטעינות, שלחצה אצלו על כפתור הדרמה. עדיין זה תמיד הוא ולא קשור אליה. זו התוכנה הקדמונית שלו, חדר הדרמה שלו.
וזה נכון שהרבה פעמים מה שלוחץ אצלנו על כפתור התוכנה הקדמונית הוא הטעינות של הזולת – התוכנה הקדמונית שלו. אבל זה לא משנה. אנו כבולים בתוך חדר הדרמה שלנו לא של הזולת – זה לא קשור לזולת. אנחנו לא פוגשים אותו בכלל. וכך זה מאה אחוז שלנו.
12.
את כל זה צריך לקרוא ולהבין על רקע הפוטנציאל הממשי שיש במפגש. הבטחה שבה אנו בוגדים כל פעם שאנו ממאנים להתייצב בעצמנו. באופן הזה קופא הפוטנציאל של המפגש, והשיחה נעשית לניהול יחסים.
הרבה מן הקושי והסבל, קשור לפוטנציאל שהוחמץ.
זה כואב.
אפשר לומר, שבסופו של דבר זה בעיקר מה שכואב, ומהווה את זרע הכאב שסביבו מתגבשת התקשורת הקושרת.
13.
כל שיחה היא שותפות. גם שיחה של תקשורת קושרת גם שיחה של תקשורת משחררת. שני הצדדים פועלים בתוך השפה, מתייחסים לחוקי הדקדוק והתחביר, ופועלים על פי חוקי השיחה. זה עניין מאוד מורכב, שעם זאת נעשה באופן אוטומטי – אנחנו לא יודעים את חוקי השיחה או ערים לדקדוק – אבל פועלים על פיהם.
בתקשורת קושרת, השניים שמקיימים את השיחה, ורוקדים על פי חוקי הטקס כדי לנהל יחסים, הם בעצם התחליפים, והמנגנון הקפיצי שמאפשר לדמויות הללו לדבר זה התוכנה הקדמונית, השואבת אנרגיה מן החיות של האדם.
בתקשורת משחררת, השניים שמקיימים את השיחה זה אנשים – רצונם, הרגשתם, לבדותם, התייצבותם.
14.
איך נראית ומרגישה שיחה בין תחליף לתחליף? מה השפה שלה? מה הניסוחים שלה?
איך נראית ומרגישה שיחה בין אדם לאדם? מה השפה שלה? מה הניסוחים שלה?
תקשורת קושרת היא תקשורת תפוסה. במנגנון יש זיז שננעל, וככל שמתאמצים יותר לצאת – כך זה נשאר.
15.
כל זה מתרחש בעולם הסיפורים.
מדובר במרחב של הישרדות בו אדם חש מאוים ומופעלת אצלו התוכנה הקדמונית (ובאמת התוכנה הקדמונית היא המייצרת את תחושת האיום). אבל ההישרדות איננה הישרדות של ממש, לפחות לא בשכבה הראשונה – זו הישרדות בתוך המרחב הסיפורי.
16.
את הדבר האחרון אפשר לנסח בדרך הבאה:
כששני אנשים מתחזקים שיחה של תקשורת קושרת, הם נעשים לדמויות בתוך סיפור, ובוגדים באפשרות להיות מספרים המחדשים משמעות בעולם.
ולכאורה התוכנה הקדמונית היא אישית מאוד ומגלמת את הסיפור האישי של כל אדם. ובאמת היא פשוט מכאנית, מורכבת מפסולת רעיונית שעפה בסביבה, ונשאבה אל תוך התוכנה. לכן אפשר לומר שבשיחת תקשורת קושרת האדם נעשה לדמות בסיפור לא שלו.
חומר הגלם בשיחה של תחליפים (דמויות בתוך סיפורים) הוא הצטדקויות. (הוכחות, האשמות, וכו'). זו הדרך בה אדם מנסה למצוא מקום בתוך סיפור.
17.
לכל תחליף יש מטרה להשתלט על מחשבותיו, רגשותיו והתנהגותו של הזולת. לכן גם התחליף דוחק החוצה את האנושי – לא רק האדם עצמו אלא גם זה שמולו. התחליף נשלח כדי לגרום לזולת לחשוב ולהתנהג בצורה מסוימת. מכיוון שהאדם לא סומך על זולתו שיחשוב את המחשבות הנכונות לבד, הוא רוצה לאלץ אותו לעשות זאת. באופן הזה הוא חושב שהוא יכול לתמרן את הזולת כך שלא יפגע בו. הכי טוב אולי אם היה יכול להחזיק את הזולת באופן ישיר, אבל יש לזה מחיר כבד מדי של מלחמה גלויה.
התוכנות הקדמוניות, הן כנראה, תמיד, מכונות מלחמה/הגנה.
18.
למפגש ממש יש מימד של סוד – נוכחות החורגת מכל הגדרה – מכאן יכול לשפוע החדש.