כאב – מפה ראשונית

1.

אלה לא אנחנו שמרפאים את עצמנו (איננו יודעים איך) – זו הממשות – תנועת הבריאות היוצרת הנמצאת בתוך המציאות. ובשעת מצוקה כל שעלינו לעשות הוא לחבור לממשות, והזרם כבר ירפא אותנו.

ובכל זאת זה לא פשוט בכלל,

שהרי עיקר המצוקה פעמים רבות הוא במחיצה שאנו מקימים בינינו לבין הממשות – אנחנו לא מתמסרים לזרם, לא נותנים למציאות לרפא. ואיך יוצאים מן הקופסא הזו?

2.

העניין הוא בזה – שבעודנו כלואים במרחק, כל מה שלא נעשה מן המקום הזה יהיה עוד מאותו דבר – לפעול מהישרדות מביא עוד הישרדות, לפעול מאי-שייכות מביא עוד אי-שייכות.

יותר מזה: ברוב המקרים הניסיון להיחלץ, המאמץ לצאת, הרצון לפתור, הם חלק בלתי נפרד ממנגנון הכלא. הקירות של הבדידות בנויים בעיקר מן החומר הזה.

ומה בכל זאת יכול אדם לעשות כדי לעזור לעצמו?

3.

אולי בעיקר שני דברים:

–         להתבונן על המתבונן, ולשאול על המניע – האם הוא הישרדותי או ידידותי (ולהמשיך כך עוד ועוד – לחפש את השואל, את האני המקורי).

–         ואם הוא הישרדותי – כל מה שנותר הוא להקשיב לכאב (להסכים לכאוב את הכאב).

4.

והכאב, הוא לא דווקא כאב פיסי, גם תוכנית שלא יצאה לפועל, גם מישהו שאמר משהו לא נעים, גם צרימה בנגינה, גם אכזבה גם בדידות – בכולם יש זרע של כאב, שאפשר להקשיב לו, ולהכיר בקיומו.

לפעמים זה יכול להיות מאוד חמקמק, כי נראה שהכאב מסתתר ומעמיד פנים שהכול כרגיל, אבל נדמה שתמיד יש מבחן לזהות שהוא שם – העובדה שאנחנו בורחים.

5.

הכאב מרפא לא רק על ידי זה שהוא מאפשר להפסיק לברוח ובמובן זה לחבור מחדש לממשות, אלא הוא עצמו מרפא, בו עצמו יש את המפתח, הוא ממקד תשומת לב, הוא נוגע, הוא מרכז חיוניות, הוא חלק מן התהליך של ההבראה.

אבל, אם הכאב הוא כל כך בריא – מדוע אנו בורחים ממנו?

6.

על פני הדברים יש בזה היגיון:

אם נוגעים בתנור חם המעשה הנבון ביותר הוא להרחיק מיד את היד.

אמנם כן, אלא שהתרחקות מן התנור הלוהט היא לא התרחקות מן הכאב – היא התרחקות מן המקור שגורם לכאב.

וכך זה בכל זאת לא הגיוני: להתרחק מן הכאב עצמו זה לא יותר הגיוני מאשר לרצות לברוח מן היד שלנו.

אז למה בכל זאת?

7.

הנה מספר סיבות שיכולות לסבר את האוזן – מדוע אנו בורחים מן הכאב:

–         קודם כל ישנו הרגל לברוח מכאב.

–         וההרגל הוא לא רק אישי – הוא תרבותי, ואנו יורשים אותו מהורינו ומסביבתנו.

–         וכאב קטן מזכיר עוד המון כאבים אחרים שלא התמודדנו איתם עבר, כך שנדמה שכל פעם שאנו נוגעים בכאב אנו נפתחים לתהום אינסופית (ומבהילה).

–         הרצון לפתור, לעשות מעשה, הקשור למורשתנו כמהנדסים.

–         היכולת שלנו לדמיין, והשימוש שאנו עושים בדמיון כדי להיות שם ולא כאן.

–         המחשבה שכאב זה דבר לא טוב.

כל אלה ועוד אחראים לכך שבאופן לא מודע, התגובה הפנימית המיידית לכאב היא התארגנות-בריחה. משהו לא נוח, קצת לוחץ, קצת צורם – מייד אנו נודדים הלאה, אם לא בגופנו, בתשומת ליבנו, במחשבתנו – מנסים לעשות עם זה משהו, וכבר נמצאים בשלב הבא.

8.

תהיינה הסיבות לבריחה מן הכאב אשר תהיינה, הן אחראיות לכך שבסופו של יום אנחנו ניצבים בפני סבל הרבה יותר גדול מאשר זה המקורי. ראוי, לפיכך להבחין בין כאב לסבל – כאב הוא הדבר המקורי – וסבל הוא התגובה הפנימית לכאב.

ברוב המקרים הכאב יכול להיות מאוד קטן וכמעט לא מובחן – מן זרע קטן, דקירה, צביטת לב, חשד – ומיד מתחילה שרשרת של תגובות.

ובסופו של דבר מה שאנו מזהים (נאלצים להכיר בו באין ברירה) הוא לא את הזרע המקורי, אלא את כל המערך שהתגבש סביבו. בשלב הזה הכאב הוא כבר גדול למדיי.

9.

ואולי אפשר לזהות בקליפות שהן שייכות לרבדים שונים, העוטפים את זרע הכאב שכבות שכבות כמו בצל.

במרכז זרע הכאב,

מסביב ההרגשה העמומה,

מסביב המחשבות ותפיסת עולם,

מסביב ניסיון לפתור, התארגנות, עשייה.

10.

הנה מספר קישורים:

סרטון של הסטנדאפיסט לואיס סי קי – תיאור מרתק ומצחיק ועמוק מאוד על הכאב והבריחה מן הכאב, ומה קורה כשלא בורחים: https://www.youtube.com/watch?v=5HbYScltf1c

מאמר של אורנה על כאב-משמעות (חשוב): http://www.dialogit.org/tm/archives/970

מאמר על זרע הכאב: http://www.dialogit.org/tm/archives/1364

מה התכלית של זה הכאב: http://www.dialogit.org/tm/archives/1215

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *