1.
שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל.
הללו אומרים הלכה כמותנו,
והללו אומרים הלכה כמותנו.
יצאה בת קול ואמרה:
אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן,
והלכה כבית הלל.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים –
מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין ועלובין היו,
ושונין דבריהן ודברי בית שמאי.
ולא עוד שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן." (עירובין י"ג ע"ב)
דומה שהתלמוד היה מודע לחשיבותו של העיקרון הדיאלוגי ולפיכך גם טרח להדגיש שאלה ואלה דברי אלוהים חיים, ואם בית הלל זכה, זה לא מכיוון שהיה חכם או מדויק מבית שמאי (אדרבא, בית שמאי מוצג בתלמוד לפעמים בתור ה"מדויק" יותר), אלא מכיוון שהיטיב להפנים את העיקרון הדיאלוגי ובכך לא רק שנתן קיום חי לבית שמאי, אלא במובן זה היה קרוב יותר לשלמות האמת.
2.
סיימנו את התרגיל בן הרבע שעה עם שלושה מגדלים, אחד עמד במשימה והגיע לגובה המטרה השניים האחרים לא. ולכאורה – כשמודדים את הדברים רק מנקודת המבט הצרה של הצלחה וכישלון, השניים האחרים היו מיותרים. זה נכון אמנם שהדרך חשובה וכל זה, אבל הבה נודה בזה: אנחנו יכולים לעודד את המשתתפים על מאמצם, לנחם אותם על אי הצלחתם, אבל כישלון הוא כישלון.
אני לא מסכים.
לא מסכים לתפיסה המצרה את צעדינו אל תוך הגשר הצר מאוד של כישלון והצלחה,
ולא מסכים לראות את שני המגדלים האחרים כמיותרים אפילו בקנה המידה של הגשר הצר.
3.
התבוננתי בשלושת המגדלים וראיתי סוג של שלמות הרמונית. מציאות שהיה לה אסתטיקה משלה, ונוכחות משולבת שבה כל אחד תרם לאחרים. לפני שהיו כאן הצלחה או כישלון, הייתה כאן מציאות רבת מימדים, משהו ממשי שגילם פרק חיים קצר של קבוצה.
אני לא מסכים עם התפיסה המצרה את כל החיים אל תוך גשר צר של כישלון והצלחה. זה עושה עוול כל כך עמוק למציאות ולעצמנו בתוכה. זה משטח את הצבעוניות אל תוך מימד אחד של שחור ולבן, נטול נפח ונטול נשימה. זה סוג של עיוורון מובנה שלא מאפשר לנו לראות את הים הרחב מאוד שבו אנו חיים. אם דוחקים את התפיסה הזו לקצה שלה זה לא רק הכישלון שמיותר – זה כל החיים. כי מה היא הצלחה ככלות הכול? לאן זה מוביל אותנו?
4.
אבל גם דרך הפריזמה של הצלחה וכישלון שני המגדלים האחרים אינם מיותרים.
שלוש סיבות:
- קודם כל, כל מי שעושה דברים בעולם יודע שתהליך הגישוש וההליכות לאיבוד הם חלק בלתי נפרד מתהליך המציאה ובשר מבשרו. תהליך ההליכה לאיבוד הוא בעצם זה שמעבה את הנוף, עושה אותו תלת מימדי, מאפשר לנו להתמצא בתוכו, ובסופו של דבר גם לעגן את המעשה שהצליח במקומו הנכון. אולי לא רואים זאת באופן ישיר אבל המגדל שהגביה מעל כולם הכיל את המגדלים האחרים. הם דייקו אותו, הם תמכו בו, הם אפשרו אותו. בהרבה מובנים.
- אחר כך – את זה אנו הולכים ומבינים היום גם במדע – תיאוריות שנפסלו בעבר כי לא "הצליחו" בקנה מידה שנחשב בשעתו, מתגלות מחדש כנושאות אמת חשובה ולפעמים המדע עושה מהפך שלם וחוזר אליהן. (כמו למשל האופן שבו חוזרים אל "אם החיטה" – החיטה טרום ביותה – כדי להציל את החיטה המודרנית מהרבה מחלות שלה). לא רק שלא צריך לבטל את מה שלא הצליח כביכול ולמהר לזרוק אותו לפח, ולא רק שהוא יכול לשמש כאלטרנטיבה כשמשהו משתבש בדרך הראשית, אלא שבקיומו הנוכח לצד הדרך הראשית הוא גם עוזר לקיומה בפועל.
- פעמים רבות נותנים את הדוגמא הזו של מיליוני תאי הזרע העושים את דרכם אל הביצית, ומדגישים את הצלחתו של הזרע המובחר שגבר על מתחריו והגיע ראשון, ובכך עשה למיותר את כל שאר הזרעים. זה תאור מאוד מוגבל של מה שקורה. קודם כל כי אלמלא היו מיליוני זרעים היה קטן לאפס הסיכוי שאיזשהו זרע יגיע לביצית, אבל גם מכיוון שאפילו הזרע הקטן והמסוים הזה לא היה מגיע לייעדו אלמלא מיליוני הזרעים שנעו לצדו, עודדו אותו ותמכו בו בזרימה המשותפת שלהם. הצלחתו הייתה גם חלק מהצלחתם.
5.
אבל מצד, שני זה נכון שההצלחה מביאה עמה שמחה ותורמת ללכידות של הקבוצה, כשם שהכישלון, או מה שנחווה ככישלון אפשרי, נוטה לפורר אותה.
כאשר חשד אי-האהבה מרים את ראשו ומתחיל לזרוע ספקות בלב כל המשתתפים, הוא גם מעורר מדון וחיכוכים – כל אחד מתחיל להסתגר בדלת אמותיו ולעשות את חשבונותיו האישיים, המרחב הקבוצתי נעשה למרחב הישרדותי, ואנשים מתחילים להטיח זה בזה האשמות.
אבל אני חושב שזה לא קשור לעצם ההצלחה והכישלון כמו לפרשנות השכיחה של אלה.
אני קורא לזה "אחיזה סימביוטית בתוצאה" – חלק מתפיסה של "גשר צר מאוד" הנותנת להצלחה את הכוח לאשר שאנחנו אהובים ורצויים. ואילו הכישלון נחווה כסוג של דחייה של המציאות (השייכות) אותנו.
6.
במיוחד מעניין לבחון במנגנון הזה של ההתדרדרות של הקבוצה והיחסים בתוכה תחת השראת ה"כישלון", את האופן שבו מורה אסונות – שהוא סוג של תהליך וויסות – הופך לכדור שלג מתגלגל המוכיח את נבואתו.
כי בעצם מה אומר מורה האסונות כשהוא נכנס לתדר הדרמטי? – משהו כאן לא בסדר. ובמקום להתגייס לתקן, הוא מתחיל לזרוע פירוד – רוצה להימלט מבעוד מועד מן האונייה הטובעת ובעצם מרוצתו המבוהלת אכן מטביע אותה.
7.
ואני חושב שכבר דיברנו על זה שיש אנשים ויש זמנים שדווקא הדחייה והכישלון מחזקים אותם. הם מחייבם אותם למצוא עוגן יציב יותר מאשר זה שאנו מטילים אל תוך התוצאה – עוגן במציאות.
מה שמבדיל אותם מאנשים אחרים שהכישלון מטיל אותם לקרקע ורומס אותם, הוא מידת אחריותם המדויקת. הם אוספים חזרה את זרועותיהם מן האחריות העודפת, ומן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, וחוזרים אל החיים שלהם ממש, אלה ההומים בגופם – אל מה שהם כן אחראים עליו.
בניסוח אחר מדובר ב"לבדות" שלהם (שאינה בדידות).
8.
כשמורה האסונות הוא במקומו – הרי שהוא קול חשוב ומברך בתוכנו, חלק מעיקרון המציאות העושה מקום גם לקולות האחרים, ועוזר לאדם בדרכו.
כשאנו מבקשים להשתיק אותו, לא מקשיבים למה שבאמת הוא רוצה לומר לנו – הוא נכנס לתדר הדרמטי ואז הוא מופיע בדמותו המוכרת והשכיחה יותר: תחושת אסון נוראית, כביכול יש משהו לא בסדר ברמה עקרונית, והכול תכף הולך להשתבש ללא תקנה.
הולדתו של התדר הדרמטי של חוזה האסונות הוא בזרע קטן של חשד, שכוחו לא פעם קשור בקטנותו. שהוא כמובן גם הניסיון שלנו לנופף אותו מעלינו כמו שמנפנפים יתוש קטן. לזה אני קורא "חשד אי האהבה" והוא הזרע שסביבו מתגבש התדר הדרמטי של מורה האסונות. אחת הצורות השכיחות של "אין לי מקום בעולם".
הנה עוד קצת על "חשד אי-האהבה"