חשד אי-האהבה

כאשר אדם אוהב מישהו והוא נאהב על ידו, והאהבה שלמה ופורחת, ופתאום עולה חשד, כמו בור קטן – דליפה של אנרגיה – "שמא בעצם היא לא אוהבת אותי? (כלומר לא עד הסוף, לא בשלמות, לא בלא תנאי)", הנה זה הדבר שאני מכנה "חשד אי האהבה". אני מדגים את החשד הזה דרך אהבת זוג, אבל הוא בעל תצורה אנרגטית מסוימת המופיעה גם מחוץ להקשר הזוגי – זו אותה נפילת לב שמא משהו לא בסדר. לפעמים זה פחות דרמטי, רק מחשבה אגבית שהאדם אינו ראוי, שהעולם הוא לא חג, שאין מספיק מקום בתוכו לכולם.

פעמים רבות תנופת המשמעות מתעכבת ומתפוררת כתוצאה ממחשבות ועניינים טפיליים הגוזלים אנרגיה רבה. אדם מופיע מול קהל, ובמקום לבטא את עצמו במיטבו, כל מני מחשבות של פחד והתרגשות מפריעות לו בביצועו. הוא יכול כמובן להלחם בכל המחשבות הטפיליות המושכות את תשומת לבו, אבל מאבק זה עצמו הוא עוד גורם השואב אנרגיה. 

במיוחד בהתחלה, כשמשמעות עוד לא צברה מספיק תנופה כדי להמיר את ההפרעות לחומר הגלם של תנועתה, הופכים ההפרעות הלו למעכבים, ומפרקים, לא מאפשרים תנועה קולחת ובריאה. אני קורא לכל ההפרעות הללו, כל המחשבות הטפיליות, כל הגורמים שמחבלים בתנופת המשמעות והיצירה, שמונעים מן האדם להגשים, בשם "חשדות". אני חושב שכל החשדות מקורם בחשד אי האהבה.

העשייה הממשית הפועלת, המעורבת, היא גם ממוקדת, אוספת אליה את כל המרכיבים לה היא זקוקה ממרחבים גדולים, ועורמת אותם אל הפסגה, אל המעשה הממוקד. ראו אתה ילד במשחקו, את האומן במלאכתו. ואילו החשד – המחשבה הטפילית – מפזר ומפורר. אני קורא לזה חשד ולא סתם הפרעה כי האדם הוא "מי", ומתוקף היותו מי ההפרעה אינה רק עניין מכאני – כמו גרגיר חול במכונה, או ג'וק במחשב – אלא תמיד בעלת גוון מוסרי – צביטת לב. 

החשדות הללו יכולים להיות מאוד קטנים, והם פועלים דווקא בזעירותם. כמו חור קטן במערכת פנאומטית – לדליפת אוויר זעירה יכולה להיות השפעה מיידית ודרמטית בקנה מידה גדול. וזאת מכיוון שתנופת המשמעות ממנפת דברים מאוד זעירים לכדי משמעות. היא לוקחת נקודה זעירה והופכת אותה למרחב עצום באמצעות אקט המשמעות ותשומת הלב. הדליפות, החשדות, נדמים כזעירים ביחס לעולם המשמעות, ובכל זאת פעולתם רבה ועמוקה, הם חותרים, ומכרסמים, ומחלישים, וסופם להפיל.

והנה אני אומר שכל החשדות הם צורות שונות של חשד אי-האהבה. הם יונקים את כוחם מן הסיפור הרע שהאדם עצמו מספר על עצמו. הוא אמנם מאשים את האחר שהוא לא אוהב אותו, אבל הוא כועס עליו כי בסתר לבו הוא יודע שהאחר צודק – הוא לא ראוי לאהבה. אם זה היה הפוך, משמע, אם הייה יודע בוודאות שהוא ראוי לאהבה, אי אהבתו של האחר הייתה רק בלבול של האחר, בעיה שלו.

וכל כוחו של החשד הוא בהיות חשד, עניין חמקמק, ולא חשוף וגלוי. הוא חושד שהאחר לא אוהב, הוא לא יודע שזו אמת. אם היה יודע שזו אמת הייתה לו דרך להתמודד עם זה, אבל החשד מהדהד עם החשד שלו עצמו וחושף את מה שטרח להסתיר מעצמו. בשל כך, דווקא החשד, גדול כוחו.

אסור לטעות. כי כל טעות היא בעצם חשיפה של המגננה שהאדם טרח לכסות על העובדה שהוא לא ראוי, שהוא רע. כל טעות מיד הופכת לחשד אי אהבה. סודקת, מזכירה, מבהירה ששום דבר לא נשכח, לא נסלח, שאי אהבתו העצמית עדיין כאן. כי מה שחשוב בסופו של דבר לאדם זה לא היותו נאהב, על ידי אחרים, אלא היותו אוהב עצמו – זה הדבר אותו הוא מרגיש. 

כך גם "ואהבת לרעך כמוך". נאמר "לרעך", לא נאמר "את רעך". ומה הפירוש של ה"ל"? ה"ל" הוא סימן לכתובת – כמו לך לשם, בוא לכאן, תסתכל לכאן, תאהב לשם, תאהב לרעך. משמע האחר הוא רק הכתובת שאליה מפנים את זרימת האהבה ולא הסיבה או הנושא של האהבה. וכשנאמר ואהבת לרעך כמוך – כמו שאתה, כי זה עם מה שיש לנו לאהוב, עם עצמנו, וברגע שאנחנו מסכימים להיות מי שאנחנו ממילא גם זורמת אהבתנו. ואנו מסוגלים לאהוב לרענו. אהבה עצמית, אם כן, אינה אהבה של אדם לעצמו כאובייקט, אלא פשוט ההסכמה להיות אוהב.

הפנמנו שאנחנו לא רצויים, שאנחנו צריכים לבקש רשות כדי להיות, שאחרים צריכים לאשר, ולכן אנחנו זקוקים לאהבתם. ובכן אנחנו לא. אנו מקבלים את אישורנו רק מבורא עולם. והוא נתן לכל אחד מאתנו אישור עקרוני ומוחלט – הננו אהובים. אבל מה שעושה אותנו אהובים הוא בפשטות הסכמתנו לאהוב. זה המשמעות של היותנו ראויים – הרשות להיות הקרנה של אהבה.