0.
את המאמר הזה חשבתי לכתוב כבר זמן מה, והרצון התעבה לקראת פסח, גם מסיבות אישיות, וגם בשל הרלוונטיות שלו לתקופה זו של השנה שבה אנשים רבים מוצאים את עצמם מתחככים במשפחותיהם. ניחשתי שהוא עשוי לעזור. אלא שכתיבתו לא הסתייעה במועד שחשבתי, וכעת, כבר אחרי פסח, ואני משלים את הפער. מהרהר שבמובן אחר הוא גם לא זר לתקופה זו של יום השואה ויום הזיכרון.
1.
שמתי לב במהלך השנים לקשר שיש בין דיכאון לבין התנגדות לאב.
זה עניין שחזרתי ופגשתי אצל אנשים רבים.
המשוואה הזו כל כך חזקה בעיניי עד כי אני מתפתה לומר שכל מי שמוצא את עצמו בדיכאון סובל מהתנגדות-אב.
2.
אב זה לא דווקא האבא.
זה יכול להיות באותה המידה האימא או שני ההורים גם יחד או מבוגר אחראי משמעותי אחר.
מדובר בהיבט היותר זכרי בהורות, זה שבמובן מסוים נושא את המסורת, את המסגרת, את דרך החיים הייחודית שהאדם גדל בה בתור ילד. זה יכול להיות גם הורים מאמצים.
3.
וב"דיכאון" הכוונה היא גם לדיכאון הקליני כפי שהוא מוכר ומוגדר בספרות הפסיכולוגית, אבל גם וואריאציות שונות שלו, שיכולות להיות זמניות, ולהתפשט על פני מגוון רחב של קשיים ותופעות. כולם מתאפיינים בתחושת חוסר אונים, אובדן חיוניות, חוסר תקווה, תחושה שאין טעם ואין לאן לצמוח.
4.
אם תרצו יש כאן גם קריאה מסוימת של הדיברה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים ה' ט"ו)
פרשנות שרואה באמירה הזו לא רק סוג של עונש לילדים שאינם מכבדים את הוריהם, אלא תיאור פשוט של המציאות (ילדים שלא מכבדים לא "יאריכו" ימים), כמו גם קביעה שהמציאות הזו ניתנת לשינוי והזמנה לאדם לנקוט כאן עמדה (למצוא את הדרך לכבד).
5.
אבל איך אפשר לכבד הורים שלא מכבדים אותם?
איך אדם יכול לכבד הורים שפגעו בו, שהתעללו בו, שניצלו אותו, שבגדו בו?
ואפילו לא מדובר באיזו התעללות קשה, אלא רק בשגרת הורות מקובלת – עדיין כל כך הרבה אנשים מרגישים צורך להתרחק מהוריהם ומתפיסת עולמם, בוחרים במודע לפעול באופן שונה מהם, להתקלף ממה שהם מזהים כהרגלים רעים, ולטפח דרכים בריאות ומיטיבות יותר לחיות את חייהם.
ואכן זה גורלו של כל אדם – צריך הוא להיפרד מהוריו כדי לגלות את נתיבו שלו בחיים.
אלא שלפרידה הזו יש שני ענפים שונים: הראשון נושא ברכה, השני מביא לדיכאון.
6.
ולצורך העניין אני רוצה לקחת דווקא את המקרים הקשים יותר – האב השיכור או זה המתעלל מינית, האם המתעללת רגשית, ההורים המזניחים במידה כזו שרשויות הרווחה מתערבות ולוקחות את הילד מהוריו.
ונדמה שבכל מקרים הקיצוניים הללו זה די ברור – ככל שהילד ימהר להתנתק מהוריו גם בגופו וגם בנפשו, ככל שישים חומה גבוהה יותר בינו לבינם – כך ייטב לו.
ואולי אפשר לגזור מן המקרים הקיצוניים הללו גם למקרים אחרים שלכאורה הם קשים פחות, אבל גם שם האדם משוכנע שעליו למצוא בכל מחיר את הדרך להיפרד ממורשת הוריו הפוגענית, ולמצוא לו שורש עצמאי בעולם.
אבל במציאות, כך אני רואה שוב ושוב, לניתוק הזה יש מחיר.
מה שמצאנו את עצמנו עושים בגיל צעיר בלית ברירה, מתוך תחושת הישרדות, ולא פעם גם בעידוד סביבתנו – כדאי למצוא את הדרך לתקנו בבגרותנו: להכיר בכך שהורינו, ולא משנה מה הם עשו, הם חלק מגורלנו. ואיננו יכולים להתנתק מהם (רגשית או מעשית) בלי לשבש משהו מהותי בחיינו.
7.
אני מציע, אם כן, שיש דרך בריאה להיפרד מהורינו – ושלעולם לא מאוחר מדי לעשות את הדרך הזו.
זו לא דרך שגרתית. ואני מנחש שהיא עלולה לעורר התנגדות (אולי אותה התנגדות עצמה שבשלה אנו מתקשים להיפרד מהורינו), אבל בלעדיה, הדיכאון יהיה אורח קבוע בביתנו.
8.
אתחיל, אם כן, באמירה שתהיה קשה לעיכול, ואחר כך גם אסייג אותה:
לא משנה כמה קשה הפגיעה של ההורה בילדו, בסופו של דבר מה שהילד בעיקר סובל ממנו זו לא הפגיעה עצמה אלא הניתוק שגזר על נפשו. לא מה שבגדו בו הוריו, אלא מה שהוא בגד בהם.
אנא, אין במילים אלו כדי להסיר אחריות מן ההורים או לאשר את מעשיהם הפסולים. עוול הוא עוול, פגיעה היא פגיעה, ולא החברה ולא הילד בבגרותו צריכים לטשטש את העוול בכל מיני מילים של הצדקה. גם אם להורה היה קשה בילדותו, ונסיבות חייו היו קשות – עדיין אין זה פוטר אותו מאחריות. ועם זאת, מה שהילד והבוגר שצמח ממנו סובלים ממנו – זה לא מה שעשו לו הוריו אלא מה שהוא ממשיך לעשות לעצמו. לא אחריותם הלוקה – שעליה הוא לא יכול לקחת אחריות – אלא חלקו שלו – מה שכן באחריותו.
9.
והרי זה כל כך באופנה – אם זה הביטוי המתאים – להתלונן על ההורים. אדם יכול להיות בן שישים ועדיין לחיות את העוול שנעשה לו בילדותו. בעיקר בדורנו הפסיכולוגי, נראה שיש תחכום רב ועידוד רב לסוג כזה של בחינה ביקורתית, שהיא לכאורה מפויסת, ועם זאת בכלל לא. אנחנו מאשימים אותם בכל מה שלא טוב בחיינו. הרי זה ברור – אם היו מגדלים אותנו אחרת, מעניקים לנו את מה שלא העניקו, תומכים בנו באופן שלא תמכו – היינו גדלים להיות חזקים בטוחים ומצליחים. זה הם, אם כן, שאשמים.
ואת ההאשמה הזו שאנחנו מגלגלים כלפי חוץ אנחנו מטפחים כהתנגדות מבפנים. חיץ שבו אנו מבקשים לגדל את זהותנו כמשהו נפרד, מנותק, מנוגד להורינו.
היחס הזה, שהוא פרי חירות המחשבה והתרבות הפתוחה, מקשה עלינו לראות שהורינו אינם רק האנשים המוגבלים שגידלו אותנו, אלא שרשרת החיים שהובילה להולדתנו, והקרקע שמתוכה ינקנו בילדותנו, ובמובנים רבים ממשיכים לינוק גם בבגרותנו.
10.
ההתנגדות-לאב, לפיכך, איננה דומה להתנגדות לאדם אחר.
אפשר לתת לזה משל: עם כל שכלולנו הטכנולוגי וחוכמתנו המדעית מעולם לא הצלחנו לייצר חיים יש מאין. תמיד החיים הם פרי של חיים קודמים, זעירים ככל שיהיו שמורשים את חיותם למה שמתפתח מהם. אפשר לחשוב על זה במונחים של צינור שמעביר הלאה את החיים. כשאדם נולד להורים מסוימים, למשפחה מסוימת, למסורת מסוימת, זה משל למקום שממנו צינור חייו בקע ומזין אותו. לא משנה עד כמה המקום הזה בזבל, משם צינור חייו. זה מה שהביא אותו לחיים. כאן נמצא צוף החיות וגם כל שאר הדברים שהם חלק מגורלו.
אפשר להבין את ההתנגדות לזה, אשר בדמותה הוא יימצא את עצמו מתנגד להרבה דברים אחרים, אבל ההתנגדות הזו לא תעשה לו טוב. לא רק שהוא לא באמת יכול להתנתק, אלא שעצם המאמץ יחליש את זרימת החיוניות אליו ואל חייו.
ויש יחס אחר שמביא עמו את הבריאות. ובעקבות התורה אשתמש במילה "כבוד", למרות האסוציאציות המורכבות שלה, כדי לייצג אותו.
11.
אבל לפני שאני ממשיך הלאה וכדי שדבריי יובנו בהקשר הנכון, כדאי אולי לשוב ולהדגיש את ההבדל בין פרידה לניתוק. כשאני מדבר על כך שאנחנו לא יכולים להתנתק מן הקרקע שבה גדלנו בלי לשלם על כך מחיר, אני בו בזמן מצביע על הצורך החיוני להיפרד ממנה, שזה אומר לפגוש אותה, להגיד לה תודה על הברכה, ולהמשיך הלאה בדרכנו בלי לאבד זיקה אל עברנו.
אדם לא גדל מתוך זה שהוא שם חיץ בינו לבין גורלו – כי אז הוא נעשה קורבן של גורל זה – הוא גדל מתוך זה שהוא לומד להפוך את גורלו לייעודו. זו התנועה קדימה שנשענת לאחור – מכירה בכור המחצבה, ומברכת עליו.
12.
צריך להבין את המילה "לכבד", אם כן, באופן הנכון.
לכבד זה לא להסכים עם מה שנעשה, זה להסכים ולקבל את מי שבאדמתו גדלנו.
ברקע ישנו מקרה ששמעתי עליו של אישה שאביה החורג התעלל בה מינית בילדותה ובגיל הנעורים החליטה במעשה של בגרות להיפרד ממנו ולמעשה משני הוריה. בהמשך היה לה חבר שעודד אותה להתלונן במשטרה ומשם הלכו הדברים והתדרדרו. לכאורה מה שגרם להתדרדרות (דיכאונות, ניסיונות התאבדות) הוא הפגיעה שספגה בילדותה שרק עכשיו היה לה מקום להתבטא. אבל מה שאני רואה פה יותר זה את האופן שבו התחיל תהליך של ניתוק פנימי בתוכה פנימה. עד אז היא ידעה שנעשה דבר לא ראוי, אבל זה היה עדיין חלק ממנה ומן המציאות שלה. היא בחרה להיפרד מזה, אבל לא יצרה חיץ. ברגע שסיפרה את זה וקיבלה הד התחיל תהליך של הזרה חיצוני ופנימי כאחד. היא למדה לספר על הוריה בגוף שלישי כ"מקרה", והתחילה לזהות את עצמה כקורבן של הדבר הזה שלא היה צריך לקרות. ההזרה היא לא תהליך של פרידה – היא תהליך של ניתוק. זה בעצם תהליך התכחשות לחלק שהיה היא. מקום שבו היא גם איבדה את אדמת חייה.
זה ניסוח אחר למה שכתבתי עליו בעבר: "ההסתרה היא הטראומה הבסיסית של הנפש".
13.
לכבד הוא אומנות – מהלך נפשי שאנו יכולים לבחור בו, ללמוד אותו ולדייק אותו.
אדם כואב את גורלו, כואב את פגיעת אביו, ובו בזמן מקבל את ברכת החיים שלו.
זה מן צרוף משוגע כזה – אבל אפשרי.
יכול להיות שהוא כועס, יכול להיות שהוא מתפייס ומוחל – אבל נדמה לי שהכבוד הוא מעבר לשניהם. הוא מכיר בכך שזה המקום שממנו גדל, ושהוא תמיד יישא אותו עמו. הוא חש בכוחו לברך את המציאות שהביאה אותו לעולם. הוא יכול להכיר בעוול, לא להסכים, לחשוב אחרת, לגדול אל מקומות רחבים יותר, בלי להתנגד לזרם החיים הנושא אותו עמו. הוא לא מקים מחיצה של "התנגדות למציאות" בינו לבין אביו. אם חייו יקרים לו, יקר לו גם הגורל שהביאו לכאן. וכשהגורל אינו יקר, גם החיים מאבדים את ערכם.
כן, כבוד הוא סוג של תהליך טרנספורמטיבי. לא איזה ציות עיוור שהולך בתלם, אלא בחירה מחדש, הכרעה של בגרות, אומץ להגיד "לא" בלי להפנות את הגב לחיים ולהפוך את המציאות למקום של הישרדות והתנגדות. זהו העוז להגיד "לא" שנותן את האפשרות להישאר בתוך ה"כן" – מכבדים אנו את הורינו לא בכך שאנו מסכימים לדרכם, אלא בכך שאנו ממשיכים אותם בדרכנו.
14.
כמובן, אפשר לחשוב שכל זה הוא סיפור ותו לא – ואכן הוא כזה. הוא בא לסבר את האוזן, להסביר בדיעבד את הקשר שאני חוזר ורואה בין דיכאון להתנגדות-אב.
אנא, בדקו זאת בעצמכם. כולל, למשל, "דיכאון החגים" המוכר לאחדים. חפשו בתוככם את הדרך לעשות שלום עם "אביכם" וראו מה קורה וכיצד זה משפיע עליכם.
15.
כשאני קורא מחדש את הציווי בתורה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקֶיךָ נֹתֵן לָךְ." איני יכול שלא לראות את הקשר עם הקרקע. ואת אותו יארכון אני מפרש לא רק במובן הפיסי של חיים ארוכים, אלא גם במובן של חיים המשתלחים קדימה, מאריכים לראות אל תוך העתיד, חיים שיש בהם תקווה ואריכות ימים ברגע הזה. ואני יכול רק לנחש שסוג של יחס זה, יש לו גם השלכות פיסיות ממש.
16.
ובסוף צריך גם לשוב ולסייג:
הורינו הם הצינור המסוים שדרכו באו החיים אבל הם לא מקור החיים.
והכבוד להורים, במובן זה, הוא כלי בדרך, ומושתת על הכבוד לחיים עצמם ולמקורם.
אני לא רוצה לפסול את האפשרות שלפעמים אמנם יש צורך בניתוק גמור מן ההורים (שגם הוא בסופו של דבר יכול לקבל את הצורה של פרידה מברכת), ולמצוא את העוגן ישירות במקור.
רוב הסיכויים שזה לא רלוונטי לרוב הקוראים את המאמר הזה – בשבילנו הכלי הזה (ההורים) הוא עדיין חלק מן הדרך, וה"כבוד", חלק מן הלימוד שלה.
צא ולמד.
17.
ולבסוף גם צריך להגיד שמצוות כיבוד אב ואם היא לא רק מצווה לילדים.
היא גם אחריות של ההורים להיות במקום הזה ולחנך באופן הזה, שיקל על ילדיהם לכבד אותם. מה שאני למדתי זה שהדרך הזו מתחילה בזה שהם מכבדים את ילדיהם.