1.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהאיר באמצעות המפגש האחרון מספר מן העקרונות והטעמים העומדים ברקע לתהליך שאנחנו עוברים ביחד ולהנחיה שלו.
אעבור על הדברים לפי סדר התרחשותם.
2.
הפעם היה מרווח גדול בין המפגשים, ובהתאספות חזרה יש גם מן ההתרגשות של המפגש המחודש וגם מן המבוכה שלא תמיד יודעת לקשור את הקצוות, ומחפשת לתאם את מידת האינטימיות הראויה, להתמקם מחדש במרחב, תוהה כמה מותר לאהוב ולהיאהב כאן. כל זה קורה לפני שאנו מתכנסים לישיבה על השטיח, בסוג של זרימה חופשית המתקילה אנשים זה בזה, מחברת זוגות ועורמת אותם למקבצים גדולים יותר של שתיית תה וקפה והתעדכנות.
3.
ההתכנסות על השטיח מתחילה בשתיקה. זה שונה מן ההמולה שהייתה רגע לפני כן. המבוכה יותר גדולה כמו גם הציפייה. עכשיו זה מתחיל. אני מציע לעשות סבב שבו כל אחד אומר מילה או משפט על מה שקורה עכשיו או על מה שהוא מרגיש. ובעצם, לא כל כך משנה על מה.
יש טעם כפול לסבב כזה:
מצד אחד הוא מאפשר לנו לשמוע כל אחד, להרגיש ולהיזכר, ולו במעט, מי הוא ומה עובר עליו באותו רגע, ולוודא באופן זה שהוא לא הפך בינתיים לאויב. כשהוא משמיע את קולו הוא בן אדם מחדש, לא משנה מה הוא אומר.
מצד שני, כל מי שמדבר, בעצם הדיבור שלו נותן משהו למעגל, ובאופן הזה "מתחייב" בנפשו. לא משנה מה הוא אמר, ברגע שפתח פיו ואמר משהו, הוא יצר חוט של עוגן אל מרכז המעגל ונעשה חלק. בדיבורו הוא כבר סטה קצת מן המדרון החלקלק הזה שלפעמים אנשים מתדרדרים בו אל תוך הבדידות.
4.
ואכן אחרי סבב כזה משהו חדש נוצר בנוכחות הקבוצתית, אפשר להרגיש בהבדל באופן שבו המיכל הקבוצתי נעשה ממשי יותר. אני אוהב להצביע על כך, מזמין אנשים להקשיב לנוכחות הקבוצתית – הנה אנחנו כאן. המודעות עוזרת להכיר בערך, וממילא גם להתמסר ולהישען יותר על המיכל הזה.
באותה הזדמנות גם ביקשתי עזרה בהחזקת המעגל כמעגל שחלל בליבו. בסופו של דבר זו הקבוצה שמחזיקה את המעגל, ולכל אחד ואחד יש את האחריות שלו, גם אם לתפקיד ההנחיה יש אחריות מיוחדת. באותו רגע שביקשתי הרגשתי שאני עוזר לקבוצה להיזכר ומדייק את אחריותי המוגבלת בתוכה.
5.
בעידודה של גילה לפני המפגש, החלטתי לגנוז את תוכניותיי המקוריות ולתמוך בהיווצרותו של מרחב זורם – מעבדת מחקר של תקשורת. מרחב פתוח, לא מתוכנן, לא ידוע, קשוב ליש.
ואף על פי שזהו מרחב פתוח ולא ידוע, טוב לתת בו כיוון. נתינת הכיוון מזכירה את ה"למה" של ההתכנסות, יוצרת בסיס של שפה משותפת, מרכז שסביבו נטווה התהליך. כשהמרכז ברור לא צריך גבולות, ואנשים יכולים להרגיש חופשיים יותר לבוא וללכת.
והכיוון שאני נותן, הוא בשבילי כמו סיפור יציאת מצריים – עניין שיש לשוב ולספר כל פעם מחדש. זה לא משהו שייגמר אי פעם, ומצדי אחזור ואזכיר אותו בכל מפגש: שהידידות היא הצעד הראשון.
6.
אחר כך מתחילים לקרות דברים.
בהתרחשות הכמו-כאוטית הזו, יש בכל זאת סדר ועקרונות מנחים. בשבילי זה בעיקר הדבר הזה שאני קורא לו לשמור על המעגליות של המעגל. האלטרנטיבה האחרת היא שהמעגל יקרוס אל תוך החד-ממדי, הדיאלוג הרב-ממדי, החי, הפורה, יהפוך לסוג של ווכחנות אטומה, שתכסה את הבאר שנמצאת פה באמצע ושכולנו גומעים ממנה.
כשכל אחד נשאר על היקף המעגל עם האחריות המיוחדת של מי שהוא – משמע, במצב שקראנו לו "השהייה" – נותר במרכז חלל של יצירה שבו יכול לצמוח משהו חדש. פה יש פלא, סוד צומח. וכולנו פה מסביב, קשובים להולדתו.
7.
יש כמה דברים שעוזרים בכך:
הדיבור באופן קונקרטי. וככל שהדיבור קונקרטי יותר – מתייחס למשהו שקרה אתמול במקום הזה והזה בשעה הזו והזו עם האדם הזה והזה עת נאמרו הדברים האלה והאלה – כך הוא פורה יותר לאדם עצמו ולמקשיבים לו.
הערנות למה שמתרחש כאן ועכשיו. כאן ועכשיו בתוך כל אדם, וכאן ועכשיו במרחב הקבוצתי שהוא כמו איבר חוש עדין ורגיש ביותר שכל דבר משפיע עליו.
המודעות לרגשות שמתעוררים. ואת זה אפשר לעשות באמצעות הנחיה פשוטה לעצור רגע ולהתפנות לשים לב להרגשה.
נתינת לגיטימציה להרגשה. לפעמים הלגיטימציה היא מאוד פשוטה – קריאה בשמה של ההרגשה, הצבעה על כך שהיא מתקיימת. במקרה של המפגש אתמול, למשל, מצאנו את עצמנו עוסקים בשאלה מה קורה כשיש מישהו במעגל שמדבר "יותר מדי". יותר משהייתה זו שאלה המבקשת פתרון היה כאן מתן כבוד לכל אותם רגשות "אסורים" שעולים בנו לפעמים בתוך הקבוצה.
וגם כל עקרונות מעגל הקשבה שהזכירה יעל: דיבור מן הלב, הקשבה מן הלב, דיבור ספונטני מתוך מה שחי, דיבור בתואם.
8.
הזמן מבשיל. זה גם השעון המכאני, וגם השעון הביולוגי של הקבוצה. אנו יוצאים להפסקה, אוכלים, מדברים, משלימים פערים, מתרווחים, משתחררים. הפסקה.
יש ברכה באי-פורמאליות של ההפסקה, במיוחד לאחר מסע קבוצתי מרוכז – לפעמים דווקא כאן אפשר למצוא את הפירות הכי מתוקים של התהליך.
9.
יש כמה טעמים לתרגילים בזוגות או בשלישיות, והחשוב ביניהם בעיניי, הוא יצירת האינטימיות. האינטימיות הזו היא גם גשר לאינטימיות הקבוצתית. אחרי מפגש משמעותי עם מישהו אחד, נפתח הלב גם לאחרים בקבוצה.
אבל יש עוד טעמים. למשל, עצם ההפסקה בקבוצתיות הגדולה, שזקוקה, כמו לב פועם, גם להתכנסות אבל גם להתפזרות. התרגול בזוגות מאפשר גם ליותר אנשים להתאמן ולתרגל באופן חי, מה שבקבוצה מתאפשר כל פעם רק לאדם אחד שבמרכז. וגם: מה שקורה כאן קורה ללא המנחה. זה אחר. זה חשוב.
10.
לחלק השני של המפגש יש פוטנציאל גדול להביא עמו פרי חי. המיכל הקבוצתי כעת יותר ברור ומורגש – גם מפאת התהליך וגם מפאת הזמן שעבר ביחד. כבר הצטבר מספיק "חומר" תהליכי ומפגשי כדי לדשן את הקרקע. קורים דברים – זרעים – שאנשים רוצים לשתף בהם. ההקשבה מקבלת איכות חדשה.
גם הפעם פגשנו.
11.
לא תמיד אנו מספיקים – אבל סבב הסיכום, קצת כמו סבב התחלה, הוא שוב הזדמנות אחרי כל מה שקרה להיזכר בכל אחד ואחד על היקף המעגל. אקט סגירה אישי, אבל גם הנכחה מחודשת של הקבוצה כקבוצה. כולנו היינו כאן, וכל אחד יוצא מכאן לדרכו האישית.
לפעמים, בסבב הזה עולים הדברים החשובים ביותר. מה שנדחה ולא נאמר עד כאן בוקע מבין הסדקים. זה הסוף.