1.
חשבתם פעם מדוע כל כך חשוב לאנשים להיות צודקים?
מה זה משנה מי צודק?
ובכל זאת אנשים עשויים למצוא את עצמם בליבו של וויכוח, חיצוני או פנימי, כשהם שבים ומעלים את טיעוניהם, מוכיחים, מצטדקים, ועושים את זה עוד ועוד, כאילו שבהוכחת צדקתם – לאחרים או לעצמם – יש איזה עניין גורלי. בשעה שהמציאות היא מה שהיא, ובדרך כלל לא כל כך מזיז לה מי צודק, ואם כבר, יש יתרון לאדם המודה בפני זולתו בטעותו, שאז זולתו נחמד אליו יותר, והוא עצמו עשוי להשתחרר מעול הוויכוח הפנימי שלא נותן לו מנוח.
אז למה?
2.
כך גם פעוט בן שלוש עשוי לבוא בוכה אל אמו כשהוא מתלונן על אחיו:
"הוא קרא לי קוף!"
"ואתה קוף?"
"לא! אני לא קוף!"
"אז למה אתה בוכה, המילים לא משנות".
"אבל הוא אמר שאני קוף!"
נראה שבשבילו המילים דווקא כן משנות.
3.
כל זה הוא היבט של תופעה רחבה יותר, הקשורה לעולם הסיפורים ולדומיננטיות שלו בחיי האדם.
ישנו מעין פס הקול המלווה את חיינו ומספר אותם. לא תמיד אנו ערים לכך. על פי רוב זה נעשה כל כך שגור עד שאנו מפסיקים לשים לב לדיבור הפנימי הזה שמנטר את המציאות, מפרש אותה, ופעמים רבות גם עסוק בשיפוצה (באופן מילולי).
למעשה, המימד הזה בחיי האדם הוא כל כך אופייני ודומיננטי עד כי ראוי לקרוא לגזענו האנושי בשם – האדם המספר.
כשמתפנים להקשיב ולהפנות תשומת לב לתופעה, הדבר עשוי להכות אותנו בתדהמה – ישנה קומה בנפשנו – קומת הסיפוריות – הממלאת את חיינו בהמולה בלתי פוסקת. למעשה זו יותר מקומה אחת – זו שכבה שלמה של הנפש, שיש בה מספר קומות וסוגים שונים של סיפורים שמתרחשים בו זמנית: חלקם עוסקים בעבר, חלקם בתכנון העתיד, חלקם בהתגוננות, חלקם בהתקפה, חלקם מתארים, חלקם נותנים הוראות…
נראה שמבחינה אבולוציונית עוד לא התגברנו על הופעת טכנולוגיית הדיבור, וכמו כל טכנולוגיה חדשה, יש בה גם מימד של טראומה העושה אותנו לעבדיה, מערבבים בין דמיון למציאות, מבלבלים בין מילים למה שהמילים מדברות עליהם, מדמים שלספר את הסיפור הנכון הוא גם לעצב את המציאות.
4.
ואף על פי שהסיפוריות היא מילולית במהותה, אנו חוזרים ומספרים את סיפורינו באינספור דרכים שהן לא דווקא מילוליות. אנו מספרים סיפור באופן בו אנו מתלבשים, ברכבים שאנו נוהגים בהם, במקום מגורינו, באופן שבו אנו הולכים, בגובה קולנו, במקומות בהם אנו מבקרים ולא מבקרים, בבחירת המקום על חוף הים שבו אנו מניחים את מגבת הרחצה, בכמות הכסף שאנו מסתובבים עמה בארנקנו… בכל הדרכים הללו אנו מבקשים לספר סיפור ולהגן עליו.
אבל מדוע? מדוע סיפורים הם כל כך חשובים לנו?
מדוע הם ממלאים את חיינו באופן כל כך אינטנסיבי? מה זה משנה? באיזה אופן זה תורם לנו?
5.
אני נוהג לומר שכל סיפור הוא מלחמת סיפורים.
כל פעם שאנו מתלבשים, בין אם בחרנו להתלבש בקפידה ובין אם ברישול (כביכול זה לא משנה לנו מה אנו לובשים) – בכל פעם כזו שבה אנחנו מספרים ל"קהל" מי אנחנו באמצעות לבושנו, זה לא רק סיפור תמים אלא התמקמות בתוך זירת קרב. הסיפור שלנו הוא אף פעם לא סתם סיפור – הוא סיפור כנגד סיפורים אחרים.
ושוב, למה?
מדוע כל כך חשוב לנו לספר את הסיפור הנכון על אודותינו? מה זה משנה?
6.
בו זמנית זו שאלה תיאורטית המנסה למצוא תשובה שתסבר את האוזן,
אבל יותר מכך זו הזמנה לכל אדם להקשיב באופן אישי למה שפועל בו, לפגוש את ה"למה" באופן חי, ולהבין מבפנים את המוטיבציה העצומה להתרחשות הזו.