1.
מה אסור לנו להרגיש?
הרבה מזה קשור לוויסותים שהיינו צריכים להתאמן עליהם בילדותנו, על רקע האיסורים שהושמעו לנו על ידי המבוגרים המשמעותיים אם באופן ישיר ואם באופן עקיף.
פעם, יחד עם קבוצה, עשיתי רשימה:
אל תבכה, אל תיגע, היה מנומס, היה נחמד, תתחשב, קבל מרות, עזור לזולת, חלוק עם אחרים, אל תגזים בשום דבר, אל תרעיש, תהיה מאופק גופנית ומילולית, קח אחריות, אל תכעס, אל תבזבז, היה כמו אחרים, נהג בהגיון, הסבר מדוע, היה סבלני, אכול את מה שמוגש, לך בקצב של אחרים, אל תבזבז זמן, אל תהיה אנוכי, היה מעניין, היה מוצלח, אל תאבד שליטה, הצנע לכת, הצנע, דבר נכון, אל תרביץ, היה תכליתי, אל תצעק, אל תתרגש, מלא הוראות, היה חבר לילדים אחרים, אל תדבר יותר מדי, אל תהיה מתוסכל, הבע עניין במה שמבוגרים אומרים, תתרכז, היה סקרן לגבי דברים לא מעניינים, אל תנדנד, אל תרצה את מה שאסור, אל תבלוט, אל תראה כאב או חולשה, אל תכשל, אל תטעה, תצטמצם, תסתדר לבד, התאם עצמך לסביבה, היה רציני, ותר, אל תשאל שאלות, היעלם, תתגבר, תסתגל…
2.
בתור פעוטים לא ידענו להבחין בין מה שאסור לבטא למה שאסור להרגיש. הפנים והחוץ היו דבר אחד. האיסור לבטא כעס היה האיסור להרגיש כעס. האיסור להשוויץ היה האיסור על תחושת גאווה. האיסור על לקיחת האופניים היפות של החבר, היה האיסור על הקנאה…
3.
אלא שכמובן, זה שאסור להרגיש לא אומר שלא מרגישים.
לכן כשבכל זאת עולה הרגשה, מיד מוזמן גם המפקח שתפקידו לנהל אותה ולהוביל אותה בטוחות למקומה הראוי.
וכך, בשביל רובנו הרגשה מתחברת עם ניהול הרגשות.
כמעט איננו מבחינים ביניהם – להרגיש זה לנהל.
4.
במקור, הרגשה היא דרך לחוש את העולם, לברר את זיקתנו אליו, ומתוך זה היא מסיעה אותנו למקום חדש שהיא חשה את כיוונו. בשביל זה היא כאן. מה שההיגיון לא יכול להגיד, היא יודעת בלי לדעת.
אחרי שהתבסס הליך ניהול הרגשות, הרגשה נעשתה לקריאת הזהרה המזמינה וויסות ארגון ותפקוד. זה אחד ה"זנבות" הכי שכיחים, קראנו לו "לארגן מעשה". יש כל מיני צורות של ארגון מעשה: עולה הרגשה ומיד אנחנו מתחילים לתפקד. עולה הרגשה, ומיד אנחנו מסדרים אותה, מתאימים אותה לסיפור. עולה הרגשה ומיד אנחנו מספרים את הסיפור המשופץ המסביר ומצדיק.
בכל המקרים הללו אנחנו לא פנויים להרגיש (לקבל את ברכת חכמתה) – אנחנו עסוקים מדי בניהול (תפקוד – להגיד לה מה עליה להיות).
4.
ההרגשה נושאת בתוכה את המפתח.
אם רק מסכימים להקשיב לה, היא מורה את הדרך.
וזה נכון לגבי כל הרגשה.
אלא שברוב המקרים אנחנו לא מספיק מכבדים את הרגשתנו ואת החוכמה הטמונה בה, ומתווכחים איתה. בדרך כלל זה מקבל את הצורה של הצטדקות ו"שיפוץ הסיפור". אם אנחנו מרגישים שמשעמם לנו בקבוצה, אנחנו נכנסים לתהליך מאוד מורכב שמסביר ומתרץ ומצטדק ומשפץ את החוויה:
"אולי אני בעצם לא שייכת לקבוצה הזו, אה, זה מן יום כזה כבד, אני צריכה להיות יותר סבלנית לתהליכים של אחרים, בעצם אני לא בנויה מן החומר הזה, המקשיב, ידעתי, יש לי יותר מדי בעיות עם עצמי, מרוכזת מדי בעצמי, אני אוהבת יותר דברים חיים, מעשיים, אני מנותקת, את שמה לב שאת מנותקת, למה אני מנותקת, זה סימן אולי למקום שממנו באתי, משהו לא בסדר איתי, כבר כמה זמן, ידעתי, נו אולי תקשיבי למה שקורה לאנשים אחרים, אבל אני לא חייבת, הרי מדברים על רגשות, זה אומר שאם לא בא לי, מותר לי לא להקשיב, אני צריכה יותר להקשיב לעצמי ולמה שאני מרגישה, מה אני מרגישה? אני צריכה לברר מה אני מרגישה, אני צריכה להיות חופשייה עם מה שאני מרגישה, זה בסדר לא להתעניין, ולמה לא הקשבת למה שההוא אמר עכשיו, את רואה שכולם מתרגשים, למה את לא מתרגשת, למה זה לא נוגע לך, ידעתי שמשהו לא בסדר איתי, דווקא הכול בסדר, הכול בסדר, זה בסדר להרגיש לא מחובר, זה יעבור, זה גלים כאלה, מותר לבן אדם להרגיש לא מחובר לפעמים, הרי בפעמים אחרות את מרגישה המון, אל תהיי קשה עם עצמך, זה יעבור, זה לא אומר בהכרח שמשהו לא בסדר, תרפי, הנה ההיא התחילה לדבר, אולי זה ייגע בך, תקשיבי לה, אני עייפה, למה אני עייפה כל כך, זה בטח מראה משהו, זה בסדר להיות עייפה…" וכל ההמולה הזו היא המולה של ארגון והצטדקות ושיפוץ, באה במקום להרגיש. כל ההמולה הזו מסתירה הרגשה, פשוטה, בסיסית, שאם היו מכבדים אותה לא היה צורך בכל הערפל הזה. כל זהו הוא ערפל גדול שמונע את הדבר הפשוט הזה – להרגיש את מה שמרגישים מתוך כבוד אליו. שאם ההרגשה היא שם, אז יש לה משהו חשוב להגיד. היא לא אויב שצריך לארגן, תמיד ידיד.
ואם היינו מכבדים את ההרגשה היא הייתה נעשית למעבורת פנימה, נושאת אותנו אל המקום שממנו היינו יכולים לפקוח עיניים ולראות את הממשות, ולשוב לחיוניות.