אני-אנחנו

 

וישנה עוד הבחנה שאני רוצה לייחד לה חיבור משלה, אף על פי שהיא קשורה מאוד למאמר של "מהם לאנחנו".

אני מתכוון להבנה שישנו "אנחנו" שעם כל היותו השלה של אמונת הבידוד האגואיסטית, הוא גם העצמה של האני.

לאני החדש הזה אני קורא "אני-אנחנו". ובשונה מן ה"אנחנו" האידיאולוגי של ההמון שבו האדם מאבד את עצמו אל תוך תחושת שייכות סימביוטית, כאן ישנה דווקא העצמה של הייחודיות. לא העצמה של הנסיבות המסוימות של האדם – אם כי גם בזה יש משהו – אלא בראש ובראשונה של האני כלא תלוי בנסיבות. רק שהאני הזה שנעשה יותר ערני, כבר לא מתקשר לגבולותיו, אלא למרכזו הפועם.

אומר הזה מנגד למחשבה היותר רגילה שאובדן האגו הוא ממילא גם אובדן ה"אני", מעין התמזגות שלו אל תוך ה"ביחד" או אל תוך העולם עד לכדי שכחה עצמית. כאן אני מדבר על שמהו שיכול להיחשב כאובדן אגו, אבל בו זמנית מעצים את האני ותחושת המרכז. לא הליכה לאיבוד בתוך האנחנו, אלא התקשרותו של האנחנו, אל תוך האני.  

* * *

טעות לחשוב שבמרחב הזה האני אובד אל תוך איזה אנחנו קולקטיבי. יותר נכון לומר שזהו אנחנו שאובד אל תוך האני. הרקע שמתכנס אל תוך המוקד. זה לא אומר לאבד את האני, אלא דווקא למצוא אותו מחדש כמרכז נושם שאינו מוגדר על ידי גבולותיו, אלא על ידי אהבתו הפועמת מן המרכז. אני מועצם. 

זה לגלות מחדש ששפת הפיוט מדויקת יותר במעגליותה משפת הקו. היא "מתארת" באופן הולם יותר ומדויק יותר את ההתרחשות האינטראקטיבית-יוצרת שבה שוב אין להפריד בין צופה לנפצה. יצירה אחת הן. אני לא מדבר על משהו שנמצא למעלה ומעבר, אלא דווקא על משהו שנמצא כאן, בתוך הגוף, שהוא פתוח-לא-פרוץ אל הוויה.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *