מה אני מבקש ללמוד בתלמוד נפש:

לנסות לנסח את התכלית/מטרה של תלמוד נפש בקלות יכול לקחת אותי אל הקוטב התועלתני-הישרדותי שבו אני נאחז בתוצאה, בצורה, ומוסיף עבודה זרה על זו שממילא קימת. אבל בדממת לבדותי ובאופן אחר, טוב לנסח את התכלית שהיא הלב הפועם של הלימוד.

רוצה אני שהלימוד בבית המדרש יתמוך בהתייצבותי הדיאלוגית.

מבקש להתבגר.

לכונן עולם שיש בו מקום לאדם – לפואטי ולמותר שבו.

ובעיקר רוצה אני ללמוד את כל זה באופן פרקטי:

מצד אחד ללמוד את השפה והכלים שיאפשרו לי בחיי היומיום את הדבר הזה.

ומצד שני, מבין שהלימוד הזה עצמו הוא חלק מיצירת המסגרת – אורח החיים – התומך הן בקיומו והן בידיעת קיומו באפשרות המתמשכת הזו.

* * *

לרצות להשתנות זה להישאר באותו מקום.

אני לא רוצה להשתנות, אני רוצה להזדכך, להתקרב לטבעי, לחזור לאמונת ביתי, ולגדל את כוחי לברך. לא עבודה זרה בחסות הצורה, אלא עבודה של אמון בחסות המהות – לא כותרת שתגיד לי לאן ללכת, אלא הקשבה שתזכיר לי לגדול.

* * *

והמילה "להתבגר" מכילה כבר את ההתייצבות הדיאלוגית בשבילי. את היכולת והנכונות להיגמל מכל מני סיפורים של צורה, של דרמה, כאלה שאינם מכבדים את הזולת ומוסיפים אל המציאות האנושית עוד עומס,

ולגלות את אחריותי הכפולה – לעצמי ולזולת – ולעמוד בה באופן בוגר, בלי בכלל להפריד בין השתיים.  

להתבגר כדי להישאר צעיר ורענן.

* * *

אני רוצה ללמוד את כל זה באופן פרקטי, ולדרוש את המעשיות כחלק בלתי נפרד מן הרלוונטיות של הלימוד. אין זו המעשיות של התועלת הסיבתית, אלא המעשיות של הפוריות, של היצירה, של הפואטיקה. ומתעקש אני על כך. כל כך הרבה פעמים אני מתעורר באופן נקודתי, רואה ומבין בתנאים המאוד מיוחדים שנוצרו את מהות הפעולה הזורמת, את טבעי הבריא. אבל, בחיי היומיום, וכאשר ההתכוונות נרדמת בחיק התקשורת הרגילה, אני שב ומוצא את עצמי מתפקד בלחץ ההישרדותי, מתקשר באופן ילדותי. להתעורר, זה לא החכמה, להפוך את ההתעוררות לחלק יותר עמוק מחיי – את זה אני רוצה ללמוד. ללמוד, משמע, לדרוש בזה ולדאוג לכך שהעולם יזכור את זה בשבילי. אני אדם עם מעט מאוד שכל בראש לזכור.

והבסיס הוא ללא ספק תקשורת – לכן ללמוד כלים זה ללמוד שפה.

זה משהו שעושים ומתרגלים עם עוד מישהו.

מזככים את התקשורת, וחושפים את החירות שמתחת, ומעגנים מחדש את הקשר בחירות זו, המצמיחה יצירה ובריאות.

ורוצים בזה הן עבור עצמנו, והן עבור העולם – ועוזרים לזה לקרות בעצם ההיזכרות.

* * *

בעיקר אני לא רוצה שזה יהפוך לעבודה זרה, להתייצבות אידיאלוגית, שבה אני שוכח את המצפן, ונעשה שבוי בתוך העומס, בתוך הסיפור. רוצה כל פעם מחדש להזדכך בהשראת ההתכוונות הישרה ולעשות רק את זה: לשוב ולפגוש את העומס ולשוב ולהזדכך כל בוקר מחדש בסבלנות אין-קץ, ובאמונה גדולה, שבית המדרש יכול להוות לו סיפור מסגרת תומך, עידוד מתמיד.

* * *

התקשורת היא הכלי המעשי ביותר.

ללמוד תקשורת חושפת חירות – תקשורת דיאלוגית המורכבת משתי תודעות, המכירה בזולת, וממילא מכוננת עולם של יחד-דיאלוגי. עולם, שמעצם מחשבת הזולת, הולך ומתפשט בתור שכזה.

תקשורת משחררת, בונה בגרות, משתיתה מציאות תלת ממדית.

חירות במונחים של כבוד לעצמי ולזולת.

* * *

וכך עבודת זיכוך המידות שהיא עבודת זיכוך התקשורת, גם מבריאה את המציאות האנושית בכלל, ויוצרת עולם שיש בו יותר מקום לאדם.

בינתיים.

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *