מחשבות טפיליות הן תביעות לבעלות

א. כשאדם ניגש לעשות מעשה – להגיד דבר מה, לבנות בית, לצייר ציור, לנגן לפני קהל – הוא לא רק עושה דבר מה סתום המונח לו שם בעולם – הוא יוצר משמעות שאל תוכה הוא בעצמו מכונס. המשמעות היא הכאן והעכשיו שלו, איכות ההולכת ונוצרת ומאחדת אותו עם פעילותו.

ב. וככל שתנופת יצירת המשמעות עמוקה יותר ושוטפת יותר, כך העולם כולו מתארגן ביתר עומק – המיקוד לא רק שם במקומו את מה שבמוקד תשומת הלב, אלא באותה תנופה גם מסדר את כל מה שמסביב, ומקיים את עולם הרקע שזוכר בשביל האדם. והרקע בתורו, בתהליך של הדהוד חוזר, מסייע לאדם להעמיק עוד את תנופת המשמעות.

ג. והמיקוד לעולם אינו רק מיקוד של השכל – עניין קוגניטיבי המנסה לפתור חידה. תמיד יש בו גם גורם של לב (אם יותר, אם פחות) אשר נותן את הטעם. תשומת-לב, אכפתיות, זיקה, הן המדליקות את היופי, את ההתחדשות, את הבריאות, הנמצאים במוקד של המיקוד. אפשר לומר שהמיקוד מנקב את הסתמיות ופותח כך חיבור שהוא מעבר לכל משמעות. פעולת המשמעות מתלכדת עם פעולת החיוניות. האדם מקבל חיוניות מתוך השתלבות בתנועת יצירה, משמע, מתוך יכולתו להתמקד (עם הלב). 

ד. וקורה לפעמים שאדם לא מצליח להתגייס אל תוך תנופת היצירה. הרקע לא מצליח להפוך לדמות, הסתום לא מתרומם למשמעות. רעשים חיצוניים ופנימיים מונעים את ההתמסרות, ומפרקים את פעולת המשמעות עוד בראשיתה. הרקע שוב אינו תומך במוקד, להפך, הוא גולש עליו ובולע אותו חזרה אל הסתמי. הפרעות קשב הן ברית של רעשים חיצוניים עם רעשים פנימיים.

ה. מחשבות טפיליות מונעות את המנהיגות של המשמעות. המסר שלהן הוא לא רק רעש, הוא גם אי-מתן זכות להיות מישהו. הן לא רק רועשות ברקע, הן מגלמות תביעות הישרדותית לבעלות המנסות לעצור, להחזיק, ולמנוע את השריפה של חומר הגלם אל תוך תנופת המשמעות. הפרעות קשב הן בנות-לוויה של הניסיון להפוך מישהו למשהו, על כל המאמץ שזה דורש.

ו. מחשבות טפיליות, הן צורות שונות של מחיקה עצמית – הוראות של אי-היות. הן התוצאה של המאמץ לזכור, ובמובנים רבים הן השאריות של זריעה לא נאורה שנעשתה בעבר – זריעה מתוך חוסר אמון, שמיהרה לתרגם משמעות לבעלות. או בניסוח אחר: האדם זרע אל תוך קערת האגו במקום לזרוע אל תוך הממשות. וכעת עומדים תמרורים בתוך נפשו, הוראות של אי-מתן-רשות,  ותובעים את שלהם. רודניות אלה מפריעות ללא הרף לפעולת המנהיגות, מדכאות כל גל של משמעות המבקש לצאת לדרך, עוצרות כל התמסרות, ומהוות דליפה מתמידה של אנרגיה וחיוניות.

ז. עומד האדם לפני העולם, רוצה לשאת את קולו בשיר, ומיד הן מכרסמות בעיקר: היה זהיר, שמור, זכור, אל תתמסר – במקום לשיר – צור בטחון (ובמונחים הסימביוטיים – צור בעלות). משמע, אל תבזבז את זמנך להיות מישהו – עבוד על בניית אותו תחליף שהוא משהו. וכך תנועת הנתינה (יצירת משמעות) מתהפכת ונעשית לתנועה של לקיחה. ההתמסרות נעשית להשתעבדות.

ח. רודנויות הרקע הן תמיד זרות. זו המהות של מחשבה טפילית – זרותה היא תביעה לבעלות. או בניסוח אחר – מה שבבעלותך לעולם אינו שלך. הבעלות יוצרת מחיצה שמונעת את איחוד השייכות, וכך יוצרת ניכור וזרות. בעלות היא תביעה לזכור, תביעה להימנע מלהיות מישהו (יוצר), ודרישה להתמיד להיות משהו – בטחון של יושב בית. זו אותה תנועה לאחור המבקשת לקחת חזרה, ונהפכת מתוך כך לנציב של מלח.

ט. ואין לזה תשובה אלא בתשובה.   

י. כשאדם ניגש לעשות מעשה – להגיד דבר מה, לבנות בית, לצייר ציור, לשיר לפני קהל – מיד קמים אתו מלאכים ללוות אותו במעשה שלו. ולפעמים אלה מלאכי חבלה, ולפעמים מלאכי ברכה.

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *