דיבורים (ברבים) מרחיקים מן הלב

א. דיבורים הם לא פעם עילה להתנתק ולהתרחק ממרחב הלב. בתור שכאלה הם נושאים אופי פולחני, מעין הטכסים שבמקרים מסוימים באים לידי ביטוי בפעילות טורדנית-כפייתית (למשל של נטילת ידיים). בדרגה מופחתת, זו פעילות פנימית המתקיימת אצל רוב האנשים כפולחנים פנימיים.

ב. מחשבות טפיליות מונעות את פעולת המשמעות – את יכולת ההתמקדות. וממילא גם חוסמות את המעבר לקומת הלב. הריבוי מחזיק על פני השטח, ומונע את הצלילה – את פעולת האחד, שהיא התמסרות של נתינה, המכלה ומחייה באותה נשימה.

ג. וכך "העיסוק הדיבורי" (או בקיצור "דיבורים", ברבים), הוא מעין מצופי-ידיים המפזרים את האדם על פני השטח, ומשרתים את ההימנעות ממפגש של אדם עם עצמו. הם נעשים לדיבורים המרחיקים מהרגשה.

ד. ואין להבדיל כאן בין העיסוק בריבוי כנובע מן הרצון להימנע ממפגש, לבין אי-מפגש שהוא רק תוצר לוואי לעיסוק בריבוי. דבר אחד הם, תנועה של הגלגל ההולכת ומקבלת תנופה בכיוון אחד בתהליך של היזון חוזר.

ה. זו תנועת הבעלות, או תנועת הלקיחה, או תנועת ההימנעות (הבעלות היא ברבים, השייכות היא ביחיד).

ו. האדם, במקום להתמסר למעשה ולפעול לקראת אותו עניין שהוא מבקש לברך, הולך מסביב, עושה ולא עושה בו זמנית. שהרי בכל עשייה יש מימד של שכחה וכיליון, ואת המימד הזה הוא מבקש לבטל בעזרת אי-עשייה. מה שעושה את פעילותו לעשייה פולחנית – ל"עיסוק בעשייה". את אותו מעשה-לא-מעשה שלו הוא מעלה קורבן לאלים כדי לרצותם.

ז. מבקש הוא להראות שהוא מתאמץ. משמע, ממצב את עצמו כקורבן – מקריב חלקים של עצמו לטובת אותו רודן שאמור לאשר שאין חשש שהוא יתאיין.

ח. הפולחנים הפנימיים, אם כן, אמורים לדחות את ההתאיינות. הם סוג של טקסי אי-היות, שמבקשים לשמור את האדם למעלה, ולדחות את המפגש הבלתי נמנע עם ההרגשה. שאם יעצור לרגע של שקט, הוא עלול לצנוח לקומת הלב.  

ט. "כי אם אני ארגיש – אם באמת אסכים להרגיש – אמות".

פורסם בקטגוריה תלמוד-נפש. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *