המסיבה הכי טובה בעיר

אבי האמין בעבודה קשה, ואני האמנתי באבי. כך מצאתי את עצמי בקיץ של כיתה ו' מטאטא רחובות עם שני נערים גדולים ממני. מעט הגאווה שנותרה בי על כך שאני עובד עירייה ומרוויח את לחמי כמו גדול, הלכה והתאדתה בחום הקיץ ובמונוטוניות של העבודה. הנערים דיברו גסויות של גברים שמעט הבנתי בהם, וזה הוסיף לתחושת הזרות והניכור שלי. באותו יום עבדנו בשכונה מרוחקת, אזור תעשייה שלא הכרתי לפני כן, והיווה תפאורה מתאימה למה שעמד להתרחש עוד רגע אחד.

והנה קראו בשמי.

מחלון בקומה שנייה של בניין משרדים צעק אלי אחד מחבריי לכיתה. מייד הצטרפו עוד פרצופים מוכרים, בנים ובנות מכיתתי, שבהמולה צוהלת הסבירו לי שהם מנקים את המקום הזה שהולך להפוך למשרד של אחד האבות. אכן, גם הם מצאו להם עבודה לקיץ. אבל לי היה ברור שהיא בכלל לא מסוג העבודה שאני נתון בו – הם היו במסיבה אחת גדולה.

מכירים את התחושה הזו – שהמסיבה קורית שם ואתם לא הוזמנתם אליה?

הרגע הזה נחקק בזיכרוני וגילם בתוכו את כל מה שיש מן התחושה הזו. הוא היה בנוי מכל היסודות הנכונים: אני הייתי שחור והם היו לבנים, ילדי שמנת שידעתי שכאשר הם "עובדים" הכוונה בעיקר שהעסיקו אותם כדי שלא יפריעו לאחיהם הקטנים. שום דבר מן האחריות הכבדה שכבר אספתי אלי בהשראת אבי לא קינן בהם. הם היו למעלה, עובדים במיזוג אוויר, ואני הייתי למטה בחום וברחובות המטונפים. הם קיבלו את משכורתם ביד רחבה ועוד הוסיפו לה טיפים, אצלי מדדו בקמצנות. ובעיקר – הם היו עם הבנות שכה כמהתי לעדינותם, ואני הייתי בעולמם האלים והגס של גברים בהתהוות.

איך קוראים לתחושה הזו?

זו לא הפעם הראשונה שהרגשתי אותה – התחושה הזו שכולם במסיבה ורק אני בחוץ. זה רגש מאוד מסוים. לא בדיוק קיפוח ולא בדיוק בדידות, לא לגמרי קנאה וגם לא רק תחושת נטישה. אלא כל אלה יחדיו ועוד הרבה תבלינים אישיים. כשהייתי ילד יכולתי להזדהות כך מאוד עם מוכרת הגפרורים הקטנה, עוברת לה מבית לבית, משקיפה אל עולמות של אהבה וחום, ואין איש יודע שהיא צופה בבדידותה. כל העולם מצד אחד, והיא מן העבר השני. זה היה מן גורל שאני חשתי שותף בו. הרי ידעתי, גם אם היו מזמינים אותי למסיבה, זה לא היה משנה הרבה – יש משהו עקרוני ועמוק שהותיר אותי תמיד בחוץ – אני לא בנוי מן החומר שלהם. אצלם קורה משהו שאצלי לא יכול לקרות.

שנים עברו בטרם הבנתי שהתחושה הזו – כברא"ב – היא לגמרי אוניברסאלית ואינה זרה לאיש. זה לא קשור לעובדה שאני הייתי בן של מהגרים והם היו יושבי הארץ, ולא לכך שהבנות היו איתם (אולי בעצם קצת כן) – זה היה קשור לכך שהייתי אדם.

שנים עוד יעברו בטרם הצלחתי למצוא, לצד התחושה הזו, גם תחושה מסוג אחר לגמרי – שאני המסיבה הכי טובה בעיר. אבל בכך אני מקדים את המאוחר.

* * *    

החיפוש אחר שייכות, הכמיהה לקבל מקום בחיבוק הקבוצתי, להיות שם במרכז העניינים, לדעת שלא הותירו אותי מאחור, שאני כאן, היכן שהדברים האמיתיים קורים, להיות כך באור ובחום, לזכות בהכרה וכבוד, ולא לדאוג בכלל לכל השוליים האפלים הנמצאים מחוץ לזרקורים – כמה כמהתי לכל זה!

כברא"ב – כולם במסיבה ורק אני בחוץ.

אז מה, זו תחושה מזויפת?

יעידו על כך כוכבי-על שעמדו אינספור פעמים על הבמה, ומצאו את מותם בבדידות עלובה. לא עזרו כל התשואות וכל הערצות. שום דבר מכל זה לא נכנס אליהם, הם נותרו רזים ואובדים בחוסר אהבתם, חשים באופן עקרוני ומהותי שהם מחוץ למסיבה. המונים הקיפו אותם, אבל בה בשעה, הם המשיכו לחוש כילדים קטנים שנותרו בחדר אפל, אטום לכל שמחה.

עד כמה היה עוזר להם להבין שאת הבור העמוק הזה הם כורים במו ידיהם, בעצם החיפוש אחר ערך במונחים חיצוניים? עד כמה היה עוזר להם לגלות שהביצה והתרנגולת כאן הפוכים – שמה שהם כמהו אליו בתור התשובה לבור שבלבם – החיפוש הלא נגמר הזה אחר המסיבה הנכונה – הוא בעצם הגורם העיקרי לערירותם, לארירותם?

בספק אם היה עוזר.

זה טיבה של התמכרות: היא מבקשת לסתום את הבור בתחליף, לא מודעת לכך שהתחליף הזה הוא המייצר את הרעב ההולך ומשריש בנפשם.

* * *   

הרצון להיות במסיבה של מישהו אחר.

האם אפשר בכלל להיגמל ממנו?

* * *   

דומה שהאדם ניצב כאן במזלג דרכים. יש רגע אחד שהוא עוד יכול לבחור אם לפנות ימינה או שמאלה, אבל אחר כך, כשכבר התחיל לפסוע במורד ההתמכרות, זה הרבה יותר קשה.

לשם כך עליו לעצור.

לעצור מספיק זמן כדי שיהיה הדבר כאילו חזר לצומת המזלג.

ואחר כך לבחור מחדש. והבחירה הזו מחדש היא ללא פשרות בכלל.

בצומת המזלג כל זה נראה כנטול חשיבות. הימין והשמאל כה קרובים זה לזה, עד כי הבחירה בצד זה או אחר, היא עניין של תנועת נפש זעירה שבקושי אפשר לחוש בה. ובכל זאת, כאן, בשורש, מתחיל ההבדל וכבר כאן לא יכולות להיות פשרות.

ולא צריך להשתכר מתחושת העוצמה המלווה את חופש הבחירה, כי תכף תכף כבר לא תהייה בחירה. עליו לבחור עכשיו: הוא יכול לנוע במורד הכברא"ב או במעלה האהט"ב –  

אני המסיבה הטובה בעיר.

לא במובן זה שאלי צריכים לנהור כל ההמונים המבקשים שייכות, אלא שבשבילי – להיות אני – הוא החג הגדול ביותר. אין לי שום צורך, אפילו לא טיפה, להיות מישהו אחר או במקום אחר. המסיבה הגדולה ביותר בעיר, בשבילי, היא אני.

* * *   

מנידים אנשים את ראשם בספק.

איזה מן שיגוע עצמי הוא זה? הרי גם אם יש בזה אמת רוחנית עמוקה, איך רעיון מופשט שכזה יכול לסתום את הרעב הממשי לחלוטין, ששוכן בבשר, שטוחן בכליות, וזקוק כל כך לחיבוק?

אל תחפשו אותו שם, בעולמות הרוח העליונים, רדו למטה, אל כאבכם. תנו למשקל האימה לכפוף את ברכיכם, לקרוס את מלוא קומתכם, ולהשתטח חסרי אונים אל האדמה.

כי אז תגלו שהרעב המאכל הזה, להיות שייך, יש לו שורש של טוב ושלוחה של בלבול.

ואולי, אם תצליחו להבדיל בין השניים,

גם תמצאו את הדרך להיות ישרים עם עצמכם כל הדרך עד אל המסיבה הטובה שבעיר.

* * *   

מתמכר האדם לניסוח הבא (ואינו מבין שסבלו אינו בתשובה אלא כבר בשאלה):

עליו לבחור בין שתי אפשרויות, או להיות שייך ובכך לאבד את עצמו, או לשמור על עצמו ובכך להישאר בבדידותו.

או בואריאציה אחרת על אותו מוטיב: או שיחזור אל השייכות הסימביוטית של ימי ילדותו, או שיתבגר, משמע, יחיה בעולם מנוכר וריאלי (עולמם של גברים).

שתי אפשרויות ולא יותר.

והנה, ה"או-או" הזה הוא כל הבעיה.

בניסוח הזה כבר נמצאת הטרגדיה, כי הרי זה ברור שכל אחת מן האפשרויות הללו מותירה אותו בחוץ. יש כאן פרדוכס: הוא מאמין שעל מנת להיות מאושר הוא צריך להיות מישהו אחר – כלומר להשאיר את עצמו בחוץ. אבל אם הוא משאיר את עצמו בחוץ, מחוץ למעגל האור, מי נותר שם בפנים כדי להיות מאושר?

הא?

* * *   

זו אם כן השלוחה של הבלבול.

אבל מה הוא השורש הטוב שנותן פה תקווה של גמילה?

זה קשור לגילוי שלצורך להיות במרכז העניינים, מקובל במסיבה, יש בעצם שורש קדום יותר שהוא הקרוב ביותר למהותו – הצורך להיות ייחודי. באמת באמת זה מה שהוא רוצה להיות – ייחודי, אבל מכיוון שהתפתה להאמין שאסור, ובמו ידיו סכר את געגועיו לעצמו, לא נותרה לו ברירה אלא להיות כמו כולם. לא בקלות אפשר לסכור את הגעגוע, טמון הוא בשורש נשמתו, ולפיכך מתפרץ הוא מכל סדק אפשרי ונעשה לדבר האחר הזה – הרעב להיות מיוחד. אם אין ברירה אלא להיות כמו כולם, אומרת נשמתו, אז שלפחות יהיה כמו כולם, אבל יותר. אלא, שכאמור, ה"מיוחד" הזה, לא באמת נותן מענה לצורך הייחוד. הוא משאיר את השורש צמא.

צורך הייחוד, הזועק מלב נשמתו, אומר רק את זה: להיות במקום שרק הוא יכול להיות, ולהעיד משם רק את מה שהוא יכול להעיד עליו. זו השליחות שקיבל, לשם כך הוא נברא, וכל הגנים שלו זועקים את שליחותו. הנה, זה הצורך האמיתי שלו.

וכשהוא מתחמק, הרי עולה הגאווה שמאפיינת את המיוחדות,

וכשהוא חוזר בתשובה למקורו, שב כל דבר למקומו, ושורה הצניעות.

וזו כל עניינה של הצניעות – שלאדם אין שום צורך להיות מישהו אחר. כל כולו מסור להיות הוא עצמו, לא גדול מעצמו לא קטן מעצמו – רק הוא. כל כיוון, בין גדול ובין קטן, כבר קשור לגאווה של דבר שאינו נמצא במקומו. ואילו הוא אינו רוצה להיות אלא הוא. ואת הדבר הזה הוא לא בוחן לאור מבט חיצוני המצר את קיומו, אלא מתוך רוחב עצום של נוכחות מבפנים.

* * *   

הצורך להיות ייחודי בוודאי שהוא זקוק גם לשייכות.

השייכות מגלמת כאן את הרצון לקחת חלק בעולם, לחיות במלוא הרוחב והעומק והיופי, להיות גיבורו של היום הזה. האדם זקוק לזירה שתאפשר לו את הדבר הזה. זירה שתאפשר לו להיות ייחודי, אבל בו זמנית שלא תפתה אותו להיות מיוחד. האם יש מן שייכות כזו?

כתבתי עליה בעבר, הלא זו השייכות הדיאלוגית.

בהבנת קיומה טמונה גאולה, בזיקה אליה, מתחיל תהליך הגמילה.

הנה היא אם כן האפשרות השלישית הקופצת מחוץ להסגר של ה"או-או". בין ה"או" של "לא להיות עצמי" לבין ה"או" של "לא להיות עצמי", קיימת המסיבה הגדולה מכולן. הדליקו אורות, חברו את הרמקולים – מתחילים לרקוד.  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *