שלושת העקרונות

העיקרון ראשון: כשיש דבר אחד חשוב באופן יוצא דופן המתייצב במרכז החיים, אם מתוך בחירה ואם בשל צרה, ובכלל לא משנה מה הוא הדבר הזה, החיים נעשים יותר …..

בניסוח אחר: חשוב שיהיה חשוב. וחשוב שחשוב זה יהיה יחיד. וחשוב שהוא יהיה בולט, וחשוב שהוא יהיה ממקד.

וזה חשוב גם מבחינת הראש וגם מבחינת הלב.

מבחינת הראש: די לסדר את הדבר האחד הזה שבמרכז, ומעצמו כבר נעשה סדר בכל השאר. המרכז מלכד את שדה המשמעות ומארגן אותו עד השוליים הרחוקים ביותר. הוא יוצר היררכיה של עיקר וטפל, ונותן עומק תלת מימדי, המאפשר מיקוד ותנופה. בבולטותו, הוא מהווה מעין המגדלור הנותן כיוון, ומאפשר לכל דבר למצוא מקום וכתובת שמתוכם הם יכולים להאיר את ברכתם המיוחדת. בתוך האחד המלוכד הזה, אפשרית הזריעה הנאורה/פורייה.

מבחינת הלב: האחד שבמרכז מאפשר התמסרות. תנועה שלא רק יוצרת סדר היררכי, אלא גם תנופה של פעולה, איגום משאבים, ניקוב המציאות, וחיבור אל האינסוף.

הבולטות וההתמסרות, הסדר והתנופה, לכל אחד מהם ולכולם יחדיו יש סגולה של גרוש טפילים. הם מאפשרים, בתהליך של היזון חוזר, להפוך כל הפרעה המבקשת לפרק את האחד, למקור של כוח שמעמיק את המרכז (ומגדיל את הכוח). והוא העניין של "אמונה איתנה ששורשיה מעמיקים" ומנגד של "הססנות ממהרת".

או בניסוח הפוך: ריבוי המוקדים מפזר, מרעיש, מפרק, ומוליד שטיחות.

מתוך עקרון הווייתי זה עולה גם עקרון פרגמאטי פשוט המבטא את הצורך לעשות כל פעם דבר אחד, ולעשות כחלק מדבר אחד (כחלק משדה משמעות מלוכד), ולעשות לאור האחד (האחד שבמרכז).

ואז הריבוי משרת את האחד, ולא משרת את עצמו.

ומכאן אפשר להבין גם את הקריאה שמע ישראל… 

 


העיקרון השני: בכל זאת זה משנה מה שמים במרכז, ומכל הדברים שאפשר לשים, הטוב ביותר לתפקיד זה הוא …..

אפשר להניח כל מני דברים שיתלכדו עם המרכז, אבל לכל דבר, למעט אחד, ישנה צרימה משלו, המפתה את האדם לעבודה זרה, והעושה אותו לא צנוע. וההתמסרות, כשמדובר בכל אחד מדברים אלה, יוצרת צל אחריה, ומעלה את החשד שמא יש דבר חשוב ממנו. וההתמודדות עם החשד, והבריחה מן הצל, מכניסים קשיחות, ועושים פריכות.

ואף על פי שהאחד הוא עניין של הכרעה, עדיין יש דברים שמתפקדים יותר טוב במרכז מאשר אחרים, והטוב מכולם הוא שיהיה זה ….., הוא הטבעי ביותר, ובמובן עמוק, היחיד שנועד להיות כאן באופן בריא. הוא דינאמי, חי, בלתי מוגבל. והוא מייצג את המעבר מגיאומטריה מקבילית, שבה ה"מה" הוא העיקר, לגיאומטריה פרויקטיבית שבה ה"מי" הוא העיקר.

רק שצריך לדייק הרבה, שה….. הוא לא האגו, הקערה, האורגניזמים, האובייקט החברתי, אלא הנוכחות החיהנקודת המבט, שעליה נאמר שאדם נולד כאשר העולם לא יכול להמשיך להתקיים אפילו רגע אחד נוסף בלעדיו. נקודת המבט – משמע העדות כפי שרק הוא יכול לחיות ולספר אותה, וכפי שרק אותה הוא באמת יכול לחיות ולספר. היא הצניעות הממזגת את האדם עם שליחות חייו – שאינו מבקש להיות שום דבר אחר מלבד עצמו – מעיין של יצירה, נביעה של חירות, חיוניות מברכת, אור קורן, צינור שמתקשר איכות, דרך מיוחדת לאהוב, לעשות חיים, לראות עולם.

ואפשר שאדם יקבל תמיכה לעניין זה מן הקהילה הנותנת לגיטימציה, ומן הסיפור היוצר מסגרת.

העיקרון השני, שהוא עקרון הצניעות, עושה מקום גם לכל נקודות המבט האחרות. וזה עניין של נשיאת ההפכים, שיש עומק שהוא עמוק יותר מכל נקודת מבט נפרדת. אבל לשם כך צריך כל אחד להיות הוא. (אם אני אני בגלל שאתה אתה… אז לא אני אני ולא אתה אתה). אמיץ לא להתבלבל בפיתוי עבודה זרה. עקשן לדבוק בעיקר.  

המרכז הנכון ממילא גם יוצר את המסגרת, והוא התשובה של המשמעת העצמית, והמקור לפעולה ללא מאמץ, שנעשית כברכה.

עקרון שלישי: על מנת לחיות לאור שני העקרונות הקודמים, צריך אדם לגלות את העבודה שלו, שהיא התרגום לעולם המעשה וההגשמה האישית שלו בנסיבות חייו.

זו העבודה שדרכה הוא נאמן ל….., ואשר מהווה את הזירה שבתוכה הוא יכול להעמיק את הזדככותו, ולגדל את חוכמת ההבחנה בין  עבודת קירבה לעבודה זרה, ולהפוך פיתוי עבודה זרה לעומק.

הבחנה בין עבודה זרה לעבודת קירבה היא לא הבחנה תיאורטית, אלא ממש מעוגנת בבשר, ומזמינה ברור ברמה זו. מתוכה, ומתוך הגישוש אחריה יכול אדם לקרוא את עבודתו האישית, המגלמת את מי שהוא – תנועת נביעה ויצירה, וגם שליחות וייעוד. זהו תפקידו בעולם הזה, המשימה שלו – לגרש עבודה זרה באמצעות העבודה שלו. וחלק בלתי נפרד מכך קשור לאמונה שאכן ישנה נקודה כזו שהיא התרומה הייחודית, ואליה הוא חותר, דרכה להיות אור. רק שצריך לא להתבלבל בעניין הזה, שאין הדבר קשור ב"מה", אלא ב"מי". והוא שוב עניין ההבדלה בין עבודה זרה שהיא "מה" (צורה) לבין עבודת הנוכחות, המתמסרת לייחוד, והיא שמחה וחוגגת את בריאותה.

בריאות תהיה הגדרה אחרת לעבודה זו, שהיא עבודת הנביעה החיונית, המזככת את נקודת המבט שלו על היקף המעגל, ומאפשרת לו לספר את הסיפור כפי שרק הוא יכול לספר אותו (להיות עד ולהיות הד). ובריאות היא גם גופנית וגם ייעודית. (הכוח להפוך גורל לייעוד, זרות לקרבה, שטיחות לעומק, פיזור למיקוד). והיא אומנות הזיהוי המיוחדת לו, המאפשרת לו לזהות את מהות עבודת הקרבה המיוחדת שלו, ואת הדברים התומכים בה (הנבחרת המובחרת).

כל זה מאיר את ההבדל בין התכלית בכלל (מה שבמרכז) ולתכלית האופרטיבית (הלבוש המעשי של מרכז זה). ורק להיזהר שהתכלית המעשית לא תבלע את המרכז (שהוא שוב ה"מה" שבולע את ה"מי").

וכאשר אדם מוצא את התשוקה להיות הוא ולא שום דבר אחר, ונגמל מן ההשוואה, ממילא כל זולת נעשה מברך במקום לאיים, שהרי שוב אינו מקור לביטול עצמי, אלא מקור לגאולה ושייכות. שהדבר החשוב ביותר נמצא כבר ברשות האדם ואיש אינו יכול ליטול אותו ממנו.  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *