להישאר בממשות – על אנרגיית הבגרות

 

הנה שלמה. אשתו אחרה לחזור, וכשחזרה, למרות כל רצונו הטוב, נטפה ממנו מרירות. הוא לא התכוון שזה יהיה כך, אדרבא, בשעה שהמתין שתבוא הכין את עצמו לקבל את פניה בשמחה. אבל כשהיא נכנסה הביתה, כולה קורנת בחיוניות, באותה מידה שהתאהב בה מחדש, כך גם מיהר לומר דבר מה של האשמה: "יכולת לפחות להגיד לי שאת מאחרת".

אחר כך קרה מה שקרה, מה שקורה בדרך כלל: הם נגררו לריב, והריב העמיק אל תוך הלילה. בהתחלה היא עוד השתדלה לשמור על חיוכה, לנחם את פגיעותו, אבל זה רק גירה אצלו עוד יותר את היצר. הוא מצא את עצמו מטיח בה האשמות שעוד לפני שיצאו מפיו הוא כבר ידע שהן מוגזמות, ובכל זאת לא התאפק, ובאיזה עונג מריר הוסיף עליהן עוד ועוד. הוא לא ידע שכל זה שוכן בקרבו, מה היא עשתה לו? בסוף גם היא נגררה. איזו נקודה רגישה במיוחד שלחץ עליה שברה את הכלתה, ומילות הפיוס שלה נהפכו למילות מלחמה.

אחר כך, אחרי שנגעו בפצעים, הם בכל זאת מצאו את הדרך אל הלב. הוא הסכים להודות: הוא פשוט רצה להיות איתה, התגעגע, חיכה לה נורא, והיה לו קשה לחכות[1].

* * *

אבל מדוע היה קשה לו לומר זאת מן ההתחלה? לבטח הייתה מבינה ללבו.

מה היא התגובה הזו, שנמצאת כבר אצל ילד קטן, אשר קיבל מכה ומייד הוא רוצה להרביץ? מדוע קל יותר להאשים, לגרור את הזולת ליריבות, לספר סיפור של קורבנות, במקום פשוט להיות ישר עם מה שיש, ולהודות – כואב לי (ולא משנה למה)?

לכאורה זה עניין פשוט של הצדקה – כשהוא מאשים אותה הוא יוצא זכאי וצובר נקודות בחשבון הארוך שמתנהל ביניהם – להודות שכואב זה לצאת מופסד. אבל נדמה שזה מסביר את הדברים רק באופן שטוח. המכאניקה של "את לא בסדר, משמע אני כן", כבר שייכת למציאות של חדר הדרמה. אבל מה היא סיבת העומק של כל המאבק הזה מלכתחילה? מדוע הוא בוחר שוב ושוב להיכנס לחדר הדרמה? מדוע לא נאות לפגוש אותה כך, כמו שהוא?

היא שכחה לשמור לו אוכל, השאירה את המפתח באוטו, קנתה מוצר שלא מצא חן בעיניו, הפילה ושברה את המנורה, ומייד הוא מאשים: "למה את תמיד שוכחת, לעולם לא חושבת, לא עדינה, מבזבזת כסף על שטויות…", אף על פי שהוא יודע שבכל אלה הוא לא שונה ממנה – גם הוא שוכח, מאבד, עושה שטויות. היא אדם כמוהו, אין בה פשע. ובכל זאת, היצר, המתיקות הזו של ההתמכרות לספר סיפור של האשמה, להטיח אותן בזו אחר זו. למה זה?

* * *

דומה שקל יותר לקרוס לשטיחות של חדר הדרמה ולספר את הסיפור הסימביוטי של התודעה האחת, מאשר לפגוש את הכאב, אפילו הוא קטן.

בסיפור הסימביוטי הזולת הממשי נבלע אל תוך התודעה האחת והעולם כולו מסופר במונחים של הדומה. זו נקודת מבטו של הילד שעדיין לא עשה את ההפרדה בינו לבין זולתו, ולא למד להכיר בקיומו האחר של הזולת. הלכידות הפנימית, מבחינתו, מתקיימת רק כאשר הכול מוסבר ומובהר ומואר במונחים החד-ממדיים של מערכת אחת נטולת סתירות, שיש בה ניחוח של אחדות, וסדר, וסוג של הרמוניה, ופתרון של מנוחה.  

וכבר אמרתי בעבר, שהקושי הוא לא בכניסה לנעלי הזולת ולא ביכולת לספר סיפור מנקודת מבטו של מישהו אחר. יכולת כזו קיימת כבר אצל ילדים צעירים מאוד. הקושי הוא לאחוז בו זמנית בשתי נקודות מבט – במציאות נושאת סתירות. זה המעלל שהילד הקטן עוד לא יודע לבצע, ואשר עם בגרותו הוא אמור יותר ויותר להתאמן בו.

הפיתוי להאשים ולספר סיפור סימביוטי, קשורים, אם כן, בקושי הזה להתבגר.

יותר קל, יותר בטוח, יותר נוח, לקרוס אל תוך המישור של ה"דומה" שבו מתקיימת רק תודעה אחת, מאשר לגייס את אנרגיית ההתייצבות הפוגשת את המציאות בתלת-ממדיות שלה. האשמה היא אמנם צורת קיום סימביוטית המופעלת על ידי ההיגיון הסימביוטי שבו נקודה לרעתה היא נקודה לטובתו, אבל הסיבה היותר עמוקה להאשמה קשורה לכוח הקריסה, או בניסוח הפוך: לקושי לגייס את אנרגיית ההתייצבות – אנרגיית ההתבגרות.

* * *

כך זה נראה בדמיוני:

 

 

 

 

מצד אחד מישור שבו אדם יכול להשקיע הרבה אנרגיה בתנועה האופקית, ומצד שני תנועה אנכית, שלפעמים יכולה לקרות דווקא (ואולי רק) כאשר אדם חדל מן התנועה האופקית.

נדמה שעל מנת שלא לקרוס אל תוך המימד הדרמטי ולא להאשים, נדרש האדם להשקיע סוג מיוחד של אנרגיה. אולי לא הרבה אנרגיה, אבל בכל אופן אנרגיה מסוג אחר, שאינה זמינה כל כך. זו אנרגית ההתבגרות או אנרגיית הנוכחות, או אנרגיית הבחירה. זו האנרגיה שמרוממת את האדם אל תוך התלת-ממדיות של המציאות. היא המאפשרת לו לפגוש את הזולת באחרותו ולא להכיל אותו אל תוך הפתרון המוחלט של הדומה. (שהוא בעצם הסיפור המקבילי).

ואם כי העזיבה של המישור הסימביוטי מרגישה כמו וויתר על שייכות, וויתור על הרמוניה, ובמונחים סימביוטיים – וויתור על הקיום, למעשה, לילד שנחלץ מתוך המישור, ממתינה כאן הפתעה בדמות השייכות הדיאלוגית, מה שאני קורא התלת-ממדיות, או האמונה. לכאורה זה להתאיין מבחינת המישור, אבל למעשה זה לקבל קיום מסוג חדש: קיום בוגר.

* * *

והנה, הזולת הוא לא רק הדבר שמצליחים לפגוש כאשר נמצאים בתלת ממדיות של הממשות, אלא, במובנים עמוקים, הוא המקיים את התלת ממדיות של הממשות.

הדוגמא שאני מרבה לתת בהקשר הזה, היא הדוגמא של הראייה. יש לנו שתי עיניים, ולכאורה כל עיין, בהיותה ממוקמת במקום קצת אחר, מספרת סיפור אחר על העולם. לכל עיין יש נקודת מבט משלה, ושתי התמונות, אם היינו מלבישים אותן זו על זו היו יוצרות סוג של סתירה, טשטוש, חסר בהירות. אבל! ראו זה פלא. דווקא הסתירה היא זו שמאפשרת לנו את ראיית העומק, ראייה שלא רק מתעלה על הסתירות, אלא שבזכותן היא גם מדויקת יותר ובעלת איכות של נוכחות שונה לגמרי מן הראייה הדו ממדית של עיין אחת. זה נכון שאפשר לפרש עומק גם על ידי עיין אחת בלבד, אבל במובן המפורש, ראית עומק קיימת רק כאשר יש שתי עיניים.

אותו דבר במפגש עם הזולת – להסכים לקחת חלק בדיאלוג אמיתי, כזה שאינו מתורגם מייד למושגים של תודעה אחת, מאפשר את הקיום התלת מימדי של הממשות. הזיקה של האדם לאחר הממשי, היא שמאפשרת לו להישאר נוכח בממשות ולהתחדש כאדם ממשי.

* * *

הרבה מתהליך ההתבגרות קשור לדרך זו שעובר הילד כשהוא לומד להפריד בינו לבין זולתו ולהשהות את האינסטינקט להכיל את הזולת רק בדרך סימביוטית. בתהליך הזה הוא מגדל סובלנות למה ששונה ממנו, ולומד להשהות את תגובת ההשטחה.

העניין הוא שמכל מני סיבות תרבותיות, זהו מהלך של התבגרות שאצל רבים לא הושלם. כתוצאה מכך רבים מתקשים לראות ולגייס את אותה אנרגיה בכיוון האנכי. כל מה שהם יודעים זה לנוע במישור כמו תינוקות יונקים שאינם יודעים עדיין ללקט את מזונם. במישור הזה הם מנסים לפתור את הבעיות שתנועה זו עצמה יצרה עבורם, בלי לראות שבכך הם רק ממשיכים ומקיימים את המלכודת הדו ממדית שהם נטועים בה. בשלב הזה, גם אם הם יכולים לדמיין סוג של תנועה אנכית, הם לא רואים הצדקה לעשות אותה. זה מרגיש כמו לאבד הכול: הפסד בקרב, אובדן הצדק, אובדן העצמי וכן הלאה. למה שירצו לעשות דבר כזה?   

* * *

אפשר, אם כן, להבין שבבוקר הוא מתעורר ישר אל תוך המימד הדו ממדי, וברוב המקרים אין לו את הכוח להתעורר את ההתעוררות השנייה הזו, העושה אותו אדם במלוא קומתו.

להתעורר לתלת מימד זה להתעורר להרגשה, לכאב, ולהסכים לחיות את כוליות הממשות. זה לתת לדברים לנגוע, לחלחל פנימה, לחוש את העומק יורד לחדרי לב וכליות, להתנפח אל תוך הקדושה.

זה להסכים לקחת חלק בדיאלוג.

לא להיות רק הצופה, המהנדס, הסובייקט הפסיבי, אלא פשוט אדם.

אבל משום מה כל זה קשה לו. כשהוא מתעורר בבוקר ונמצא בשטוח, הוא בכלל לא מבין למה הוא צריך לטרוח. איזה סיבה בעולם יש לו לעזוב את המישור? הרי יש משהו כל כך מתוק ומתגמל בתקשורת הקושרת, בדרמת ההיעלבות, בתחושת הצדק, מדוע לטרוח להזדקף מכאן, להתנתק בכוח ממה שמושך כל כך? זה מרגיש כמו לוותר על כל כך הרבה דברים. האם יש משהו, איזו תרומה ממשית שתשכנע אותו להתעורר להיות אדם מלא?

* * *

כל מה שצריך כדי להגיע אל המרחב, הוא כמות של אנרגיית הזדקפות ראשונית, מידה של כוח עילוי, קורטוב של התעוררות. ההזדקפות הראשונית הזו, תאפשר מאוחר יותר את הפרספקטיבה האחרת המקיימת את עצמה. כשאדם נמצא בתלת מימד זה כבר הרבה יותר פשוט להישאר בו. הוא מבין את מה שהוא לא יכול להבין בשום אופן כשהוא נמצא בדו-מימד – הוא מבין את הטעם בהתעוררות שנייה זו, וכבר אין לו ספק שכאן הוא רוצה להיות. אגב כך הוא גם מגלה שבתלת מימד הוא צריך להשקיע הרבה פחות אנרגיה ממה שהוא משקיע בהיותו במישור. כאן הוא ממש מתחיל לקבל חיוניות בתמורה לאנרגיית הפתיחה שהוא השקיע. זה ללא ספק עסק משתלם.[2]

אלא שאת אנרגיית ההזדקפות הראשונית הזו קשה לו לגייס. הוא מעדיף שעות רבות של עמל וטורח במישור ולא להשקיע רגע אחד של התייצבות. זו אנרגיה שונה מן האנרגיות המוכרות. לא רק הכיוון שלה שונה, הצבע שלה שונה. להנדס, לבנות, להרים, לשנות, את כל זה הוא יודע לעשות – זה חלק ממאמץ ההסתדרות והניסיון לכנס הכול לתודעה אחת, אבל לפגוש את הממשות התלת-ממדית, כלומר, להסכים לשאת הפכים, להסכים לא לשטח, לא לסכם, לא ליצור אידיאולוגיה – זה קשה לו. גם כי הוא לא רגיל, אבל גם, כי בהיותו בסיפור הוא לא מבין למה הוא צריך בכלל. הרי כאן, בסיפור, הרבה יותר קל. לכאורה. הדברים ברורים, מוכרים, שגורים…

ומלבד זאת הסיפור מציע איזו פנטזיה, שאם כי לעולם לא מתממשת, בכל זאת היא ממכרת. זו הפנטזיה של הפתרון המוחלט. הפתרון של התודעה האחת, גן-עדן סימביוטי. והרי האדם צמא לאחדות! בצימאונו הוא לא יודע שהאחדות הזו – האחדות הסימביוטית של הדומה – כבר לא שייכת לו – אולי הייתה שייכת לילדותו – אבל כעת זו אשליה שמרחיקה אותו מן הממשות וברכתה. הוא לא יודע שממתינה לו אחדות מסוג אחר אם רק יסכים לשחרר את אחיזתו.   

* * *

ועדיין זה לא כל הסיפור. שלמה אמנם מתמכר להאשמות, נוהה אחר ההבטחה של הסימביוטיות שהכול יתקיים כרצונו, מסרב להודות בכאבו ולהתייצב כאדם מרגיש, אבל בלב ליבו הוא יודע שזה בעצם מה שהוא עושה – מנוס מבגרות. ומשום ידיעה זו, (שתמיד קיימת), נוצר כאן מעגל משני שמוסיף לסיבוך. זה לא באמת שהוא לא שומע את קריאתה של הממשות אליו. אבל הוא בוחר להעמיד פנים שלא אליו קראה, שלא הוא הכתובת. שבכל מקרה הוא לא כתובת. הדרך לעשות זאת היא להאשים את אשתו, להתעסק ביריבות, להתמלא בעניינים אחרים. כעת הוא מאשים את אשתו לא רק בכאבו, אלא גם בכך שהוא נאלץ להסתיר את כאבו בגללה – הוא מאשים אותה על שהוא נדחק אל מחוץ לממשות, אל תוך אותו מישור רזה מציאות, חדר-אור-קר נטול חיוניות. הוא כמובן לא יודה בכך לעולם, אבל זה חלק ממה שמזין את כעסו.

הוא מאשים אותה, אם כן, פעמיים. פעם אחת כחלק מן הדרמה, ופעם שנייה, מסיבה עמוקה יותר: על כך שהיא "מאלצת" אותו להיות בדרמה. אבל, כמובן, האמת הפשוטה היא שהוא משקר. זה הוא שהכניס את עצמו למישור כאשר סרב להשקיע את אותה אנרגיה מינימאלית – אנרגיית הבגרות – כדי להזדקף אל המרחב ואל חיוניותו המברכת. זה הוא שהתמכר לחוסר האונים שלו. כל האשמותיו הן לא יותר מנפנופיו של ילד בתביעה שיבוא מישהו וירים אותו.

* * *

האמת היא שמלכתחילה לילד אין צורך להיות בחדר הדרמה.

אדרבא, הוא שומע את קול הבגרות דופק בקרבו ויודע לאיזה כיוון עליו להזדקף. זה קורה באופן טבעי. אבל, מכיוון שזה מה שהוא רואה סביבו – מבוגרים אידיאולוגיים – הוא לומד להאמין שזו הדרך שבה הופכים למבוגרים – עליו להסכים להיכנס לחדר הדרמה. הוא מבין שכך הוא יוכל לקבל את היכולת המרשימה הזו שיש למבוגרים לדבר דיבורים זרים בכזה ביטחון.  

בהתחלה זה רק משחק בשבילו. הוא מחקה את אביו שראה אתמול. אבל עם השנים הוא שוכח שזה רק משחק של כאילו, הוא מתחיל להאמין להתחזות שלו, וזו נעשית לכלאו.

את הסיגריה הראשונה הוא מעשן בנונשלנטיות כאילו מאז ומתמיד עישן, מתפלל בלבו שאיש מחבריו לא יבחין שהוא רק מתחזה, שבעצם לסיגריה הזו אין שום קשר אליו, אבל אחר כך ההתחזות כובשת אותו, והוא שוכח שזה מה שהיא – מאמץ להיות לא הוא. ויחד עם זאת, תמיד, באיזו פינה של לבו, הוא כן זוכר. גם אחרי שנים הוא זוכר שהוא בעצם מעמיד פנים, שהוא טורח להעמיד סוג של דימוי שלא שייך לו באמת – כל המאמץ הזה להיות מבוגר בשעה שבלב ליבו הוא ממשיך להיות ילד. ואת הזיכרון הזה – זיכרון חירותו – הוא צריך לשוב ולהטביע בהתמכרות שלו, אליה הוא יסחוף, כמובן, גם את אשתו וגם את ילדיו שלו.

* * *

תנו לו, אם כן, סיבה אחת טובה – למה לו להתבגר?


[1] ובעצם כאבו היה אף עמוק יותר מזה, כשראה אותה נכנסת בדלת, זורחת, הוא השווה את עצמו אליה, הוא שאינו מאושר, והוא גם הבין שהיא הצליחה לזכות באושר שלא דרכו, וכל זה הצטבר לתחושה שהוא אינו שווה דבר, שבקלות העולם יכול לוותר עליו. זה כאב.   

[2] זה קשור לפוריות הנובעת מן המפגש עם הזולת. במישור, לעומת זאת, יש כמות אנרגיה גדורה מראש. החיוניות לא מתחדשת, הדברים זזים מכוח המתח, שהיא אותה אנרגיה ששבה ומתמחזרת שוב ושוב.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *