דיבור מוכלל

ההבחנה בין דיבור אישי לדיבור מוכלל עוזרת לנו לזהות תקשורת קשורת ולהבין את מהותה. אלה מושגים פשוטים המכילים הרבה. דיבור אישי משרת מפגש – הוא מביע מרגיש, יוצר חיבור. ואילו דיבור מוכלל מנהל יחסים – מארגן, מהנדס עושה הבדלה.

פעמים רבות אנחנו לא יודעים לדבר דיבור אישי, עד כדי כך שזו נעשתה שפה זרה, וכמו כל שפה יש צורך לתרגל אותה שוב ושוב ובהקשרים שונים כדי שתהפוך מחדש לשפה טבעית.

מה הוא "דיבור מוכלל"? דיבור לא-אישי, הסתדרותי, המנסה לארגן את המציאות באמצעות מילים, לייצר סיפור מסגרת ציבורי שיהיה עמיד לסיפור של הזולת (שיש לו הוראה למחיקה עצמית – להכפפה לחוקי הסיפור). במקום התייצבות אישית, נשלח הסיפור המוכלל בתור נציג – וזה אמור לאשר את זכות האדם למקום במרחב הציבורי. בדרך כלל על ידי פסילתו של הזולת.

הנה מספר מאפיינים של דיבור מוכלל:

דיבור מוכלל, יטה להשתמש בביטויים של הכללות: תמיד, אף פעם, לעולם לא, ולפעמים גם ללא ציון – "אנשים לא נוהגים כך".

ינוסח בגוף שני או שלישי יחיד או רבים ולא בגוף ראשון יחיד,

יטה להתייחס לזולת בתור "סוג" – (ה"גברים", ה"מתנחלים", "יפי-הנפש"…)

ירמוז לסיפור מסגרת גדול יותר – שהוא כביכול הסדר הציבורי המתוקן, הדברים כפי שהם צריכים להיות.

יפנה לקהל – אותה ערכאה עליונה שמאשרת את זכותו של המספר, (ובדרך כלל פוסלת את זכותו של הזולת). הוא כבר לא פונה אל הזולת שמולו.

זהו דיבור אידיאולוגי – שיח של עקרונות – המתאפיין במונולוגיות (תודעה אחת) ואי יכולת לשאת הפכים על המרווח הנושם שיש בדיאלוג.

דיבור מארגן, מסדר, מסתדר, לא פנוי להקשיב. עסוק מאוד.

דיבור דוחף – יוצא החוצה מן האדם ומנכיח את האדם דרך שליטתו במרחב. לא נשען ומקבל.

פונה לזמן-לא-זמן. מספר את ההווה בלשון עבר או עתיד, בעוד ההווה קורה.

נשען על תפיסה מקבילית – זהו דיבור מקבילי – ללא מרכז. "ככה לא עושים".

דיבור מוכלל הוא פסיבי ביחס לאמת. הוא מניח שאופייה של האמת הוא לא אישי, מחייב וצורני, ושעל האדם לכפוף את עצמו לצורה זו. ממילא הוא סטטי, אין בו את המהלך היוצר-מביע של "המספר", אלא הנכפפות של המסופר. קשיחות של הצורה הכופה עצמה על הנוכחות.

דיבור מוכלל הופך את החיים לבעיה (ואחר כך עסוק במציאת פתרון) – בכלל זה הצורך לפתור את התקשורת הקושרת.

מנסה להיות דומיננטי כהגנה מפני הדומיננטיות של הזולת.

הוא סגור, אטום, לא קשוב – כלי לא מאוורר אין בו מקום לחדש, לזולת. ממילא הוא גם לא סומך על הזולת, מתבודד.

דיבור הסתדרותי, מנהל יחסים, מסמן ומסמל.

אבל מעבר לכל הפרטים אפשר להרגיש וללמוד לזהות את איכותו האנרגטית של הדיבור המוכלל. בעיקר, כשכבר מבינים מה הוא דיבור אישי, אפשר לראות ולהרגיש בו שהוא לא אישי – הוא מכסה, מסתיר, שומט אחריות, נסוג מנוכחות – לא מרגישים את המישהו שמדבר.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *