עוד קצת על צמד המילים "לחבור לממשות"
האדם המודרני שם את יהבו על שכלו – וזה גם הכלי הבסיסי שהוא משתמש בו כדי להתוודע אל המציאות. ממילא, זה גם האופי שנושאת עבורו ה"מציאות" – מציאות היא הדבר שיודעים אותו. הוא לא ער לכך שאותה פעולת "ידיעה" שנראית לו ניטראלית ושקופה, היא בעצם מהלך הרבה יותר מורכב ומוטה, שמלבד זה שהוא מציג בפניו את המציאות בפריזמה מעוותת, הוא גם מנתק אותו ממנה.
ואולי יש איבר אחר, מתאים יותר לפעולה זו של התוודעות למציאות, וזה גם נרמז מן השימוש שלנו במילה "לחבור".
כותב על כך יהודה הלוי בשירו:
"בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך"
וממקום אחר וזמן אחר כותב המשורר טאגור מילים דומות מאוד:
"אהבתך אותי תארוב תמיד לאהבתי."
אז כן, אם האמונה היא לא רק שם לסוג מסוים של ידיעה (בדרך כלל ידיעה חלשה יותר), אלא דרך אחרת "לדעת" השייכת כביכול לאיבר אחר בגוף – כי אז זו דרכנו להתוודע ליש – להאמין.
או בניסוח אחר: המציאות היא לא בת-ידיעה (זה לא החומר שממנו היא בנויה) – היא בת מפגש (זה החומר). ועתה, צא לקראתה.
אם רוצים, זה מתמזג עם המובן התנכי של "ידיעה".
* * *
זה גם מסביר מדוע אנחנו לא מסתפקים במילה יחידה – "ממשות".
לכאורה, אם הממשות היא מכלול היש, אז אנחנו בה והיא בנו – ומה יש לחבור אליה? אלא שבשל מגמת הניתוק שהורגלנו אליה על ידי שכלנו המהנדס, ואולי גם בשל אופייה של החירות האנושית – הממשות בשביל האדם היא הדבר שמתגלה לו כשהוא פוסע לקראתה – חובר אליה או חובר לשיחה עמה.
ובאמת, כמו שכתב גורדון במאמרו הנפלא "האדם והטבע", אנחנו לא רק המראה שבה משתקפת להבת חיינו – אנחנו גם השמן למאור שממנו היא יונקת. והמציאות היא לא רק מה שלפנינו אלא גם מה שבוער בקרבנו – אנחנו עשויים ממנה.
ומי שרוצה להעמיק בעניינים אלה מוזמן לפנות למאמרו של ג'נדלין:
The Responsive Order: A New Empiricism
שם הוא מחדד את המובן הזה – שהאיכות הבסיסית של המציאות היא היותה בת-פגישה (בת-שיח). או בניסוח היותר ספרותי של בובר: "העולם הוא קריאה והיקראות".
* * *
והערה קטנה, מדוע המילים חשובות:
המילים החדשות מייצרות מציאות ציבורית חדשה, בתוך מציאות חברתית דחוסה שהרבה פעמים מונעת מאתנו את אותה הליכה לקראת המציאות, וממילא גם מבודדת אותנו מזולתנו ומנתקת אותנו מן הממשות.
דומות המילים, במובן זה – ודווקא בקשיותן הלא-מעוכלת – למדרגות שאנו חוצבים בהר שעליו אנו מטפסים. בטח, אנחנו מכירים את הכיוון, כולנו חשנו והתנסינו בו, אבל הרבה פעמים גם אם יש לנו תנופה אישית אדירה – מה שהצלחנו לטפס ביום אחד, אנחנו מחליקים חזרה למחרת. והמילים, כמדרגות אלו שאנו חוצבים תוך כדי טיפוס, מאפשרות לנו בכל זאת להתקדם לאט לאט – נעזרים כך גם בכוח ההגדה עצמו, וגם בכוחה של החבורה העליזה שמטפסת יחד אתנו.
* * *
הנושא הבא שלנו, אם כן, מיועד לעסוק במימד הקהילתי – הכלי העיקרי העומד לרשותנו בהיותנו קבוצה, והמשמעויות השונות שיכולה לקבל קבוצה זו. בקיצור – באיכות הדיאלוג.
כהכנה לקראת המפגש הבא אנחנו מזמינים אתכם לצפות בסרט תיעודי על גישה שפותחה בפינלנד, ונחשבת לאחת הגישות המצליחות ביותר בפסיכותרפיה. היא נקראת "Open Dialogue" והיא מתבססת הרבה על המרכיב הקהילתי ועל הדיאלוג. הנה העיקרון הרביעי שלהם:
Creating a dialogue, or a sense of “with-ness” rather than “about-ness” with meeting participants by dropping the clinical gaze and listening to what people say – rather than what we think they mean
(יצירת דיאלוג או תחושת "עם-יות" יותר מאשר תחושת "על-יות" עם שותפי-המפגש, על ידי השמטת על המבט-הקליני והקשבה למה שאנשים אומרים, יותר מאשר למה שאנחנו חושבים שהם מתכוונים. (באנגלית זה נשמע יותר טוב)).
ולמי שרוצה להתעמק יותר – הנה מאמרם של סיקולה ואולסון – מפתחי הגישה.
בסופו של דבר הרי זה מכוון אל האפשרות הפשוטה לחזור ולהיות אנשים.