אני אוהב את הדימוי הזה:
התכלית במרכז (לחבור לממשות). מסביב עלי הכותרת. אותם אנחנו לומדים אחד אחד.
* * *
מספרים על איש אחד מן המערב שבא ליפן וביקש ללמוד אצל מסטר-זן את אומנות טכס התה.
"כמה זמן זה ייקח לי ללמוד?" הוא שאל לאחר שתיאר בפני המורה עד כמה הוא מתלהב מתרבות יפן.
"חודש אחד," ענה לו המורה.
"מה?" השתומם האיש, "חודש אחד? כל כך הרבה! אין לי כל כך הרבה זמן. ומה אם אהיה תלמיד ממש חרוץ, ואלמד כל היום, ואעשה שיעורים נוספים לחיזוק, כמה זמן זה ייקח לי אז?"
"במקרה כזה," הנהן המורה בהסכמה, "זה עשוי לקחת לך שנה."
"מה?!" השתומם האיש שוב, "אולי לא הבנת אותי נכון. והרי אמרתי לך שאני נחוש ללמוד בכל כוחי, ואעשה כל מאמץ אפשרי, אפנה גם את הערבים, ואעשה רק את זה כל היום. במקרה כזה כמה זמן זה ייקח לי?"
"הא," ענה לו המורה בהבנה, "במקרה כזה זה ייקח לך חמש שנים".
* * *
יש בסיפור הזה אמת עמוקה.
לדברים יש את הקצב שלהם.
כשכל דבר נעשה בזמנו הוא מתיישב במקומו, נעשה חלק מאותה תמונה שלמה, שבמרכזה צומחת המשמעות מעצמה.
אבל כאשר לא נותנים לכל דבר להיות במקומו, ומנסים לזרז אותו לפינתו המתוכננת,
התמונה מתפרקת.
ויש צורך במאמץ תמידי (שהוא לכשעצמו מיצר עוד רעש ופרוק) – כדי לחלץ משמעות.
וגם אז המשמעות נותרת דלה ופריכה.
* * *
אני מתייחס, כמובן, להערתה של חגית שאנחנו הולכים מהר מדיי.
יש סוג של לימוד שקל לשנע אותו. אני יכול לעמוד מול כיתה של שלושים ולהעביר חומר – רעיונות, תובנות, שיטות, כלים – בקצב זריז ובקלות יחסית. אלא שבמונחים שאנו מדברים עליהם – זו אינה למידה אמיתית – היא איננה טרנספורמציה של האדם – התייצבות חדשה במציאות.
למה הדבר דומה, לאדם הנטוע במקומו, אשר מבקשים לעזור לו לפנות לכיוון חדש.
"הא," הוא אומר, ובמאמץ מסוים מצליח לסובב את ראשו בכיוון החדש שאנו מורים לו. יחסית זה היה קל ומהיר. הוא מרגיש שהוא מבין את הכוונה וזה לגמרי בשליטתו. אבל באופן טבעי, אחרי זמן מה ראשו ייסוב חזרה למקומו הנוח – המקום שאליו הוא פונה בכלל גופו. ללמוד לסובב את כל הגוף, בשבילו, זה הרבה יותר קשה. לצורך זה הוא צריך לאבד את אחיזתו האיתנה בקרקע, לוותר על שליטה, ואז לאפשר משהו חדש לגמרי לקרות – משהו שצומח מרגליו, ולא קשור רק לתנועת ראשו… הלימוד הזה הוא אמנם הרבה יותר איטי, אבל כאן, כל מילימטר של תזוזה, הולך כל הדרך עד השורש, ומייצר מציאות חדשה. זהו רווח שלם.
* * *
הבה ניקח בתור דוגמא את קבוצת הדיאלוג.
נניח שהייתי מבקש להורות ליחידים ולקבוצה כשלם איך "נכון" לעשות קבוצת דיאלוג – משהו בסגנון: צריך ללמוד להשהות, לדבר מן המקום החי, לא להיגרר לוויכוחים, לתת זמן, להימנע מעצות, לחשוב פחות להרגיש יותר, לא לפחד משתיקה, להקשיב למה שהזולת אומר ממש ולא רק למילים שלו, להסכים להיות עד, לא להציב עמדה מול עמדה…
האם אז הקבוצה הייתה אמנם לומדת את האומנות הראויה?
לי נדמה שאם זה היה עושה משהו, זה היה כמו להזיז את הראש – מן עניין חיצוני ומקומי שהיה מתמוסס עד מהרה נוכח הרגלים הרבה יותר חזקים (שמבטאים את עמידתנו הבסיסית בהוויה). אנשים היו יוצאים ואומרים לעצמם "הא, אני יודע איך להשתתף בקבוצת דיאלוג," ומונים את כל מה ש"למדו".
אבל זו כמובן אשליה.
כדי שהקבוצה באמת תלמד דיאלוג ותגיע למקומות הפוריים שהדיאלוג יכול להגיע אליו, היא צריכה להתמסר לתהליך הזה של הלמידה, וזה לוקח זמן והמון התנסות. זה לא משהו שאפשר ללמד מבחוץ או מלמעלה, זה משהו שצומח מקרקע ההתנסות כשמתמסרים לה.
בתהליך הזה קשה מאוד להגיד מה תורם יותר ומה תורם פחות לתהליך הלמידה. יכולה להיות התנסות שתרגיש לחלוטין חסרת משמעות ומעיקה, אבל דווקא משום כך, המפגש הבא יהיה כולו קסם. לדעת את התשובה הנכונה כנראה זה לא מספיק. צריך ללכת לאיבוד ולהכיר את כל הנוף מסביב, כדי שהתשובה שצומחת במרכז תהיה אכן ביטוי שלם של האדם, ולא מצווה מלומדה.
לכן גם השאלה ששאלתי בתום קבוצת הדיאלוג "האם הקבוצה הצליחה?" לא הייתה שאלה אמיתית. זו הייתה חצי בדיחה, שרצתה להצביע, בדרך ההיפוך, על דבר מה.
* * *
בניסוח אחר – כמו שאף אחד לא לימד את האנושות לבנות מטוסים ורכבות, כך אי אפשר באמת ללמד קבוצה להיות לקבוצת דיאלוג (תהא זו אשר תהא) – הקבוצה לומדת להיות לקבוצת דיאלוג מתוך ההתנסות. לא מתוך מה שנאמר לה מלמעלה, אלא מתוך הנכונות שלה להקשיב למה שיש,
כשנותנים לזמן לעשות את שלו,
כשנותנים אמון בתהליך ומחפשים בו משמעות,
ובעיקר כשכל אחד בא כלומד.
* * *
בטכסט ששלחנו לפני המפגש דיברנו באופן כללי על למידה, ואילו כאן אני רוצה להצביע על האיכויות המיוחדות הנדרשות ללומד.
במובן מסוים, כמו שבועת היפוקראטס של הרופאים או הקוד האתי של הלוחם, אני רוצה להציע את הקוד הפנימי של הלומד – אדם שעמידתו הבסיסית בהוויה, אחריותו ונאמנותו קשורה לתודעת הלמידה.
בעבר ניסחתי חמש הסכמות, המקופלות בעיניי בהתייצבות של לומד. מחזור ההסכמות הלוכד את העמידה של הלומד – היחס המיוחד שלו למציאות.
ואני מרענן אותן כאן בהמשך,
אבל,
הייתי שמח שזה יהיה רק טכסט לדוגמא, בסיס לחקירה, שעליו נאלתר כקבוצה וכיחידים – כל אחד את הקוד הפנימי שלו.
* * *
אבל קודם כל, אני רוצה לשתף אתכם, ולהתבונן יחד אתכם על נהוראי הקטן בן הארבעה חודשים. כל כך חסר אונים, בקושי יודע להחזיק דבר מה ביד, לא לזחול ובטח לא ללכת. לעומת גור של פיל שכבר אחרי כמה שעות כבר הולך ואוכל – זה נראה ממש כמו כשלון של הטבע.
אלא שבחוסר אונים הזה יש סוד. אני בטוח שאם סיפור החיים היה רק עניין של הישרדות, הטבע היה מוצא לו פתרונות איך להוליד גור-אדם הרבה יתר מיומן ועצמאי. בשבילי הסוד קשור לפתיחות העצומה שלו להוויה – להיותו יצור-לומד. יחסית לחיות אחרות יש מעט דפוסים מוכנים מראש שמוטבעים בו מלמעלה – במקום כל אלה יש לו את היכולת העצומה הזו ללמוד מתוך המפגש. זו פתיחות, שבעיניי, היא יותר מפתיחות לצורך הישרדות. התינוק צומח מלמטה, מתוך הקרקע, כביטוי לחירות הגדולה שלו.
זה אמנם לא נהוראי – אבל גם בסרטון הבא יש תינוקת, שכמו מרבית התינוקות אפשר להתרשם מאוד מפתיחותה לעולם. זהו סרטון המשך למה שכבר שלחנו. ואחרי שיעור הפלדנקרייז של המפגש האחרון – גם יראה יותר מוכר…
* * *
אבל אם הלמידה היא אמנם הדבר הטבעי לנו – מדוע אנו צריכים קוד פנימי, הסכמות של לומד?
כי כמו בהרבה מקומות לא דומה התמימות הראשונה לתמימות של האחרית. את זו הראשונה אנו מקבלים כהשראה, ואילו את השנייה אנו קונים בעמל ובגרות. ראו איך מנסח זאת טאגור המשורר, באופן כל כך יפה:
"…גם לאדם מגלים מיד עם כניסתו לעולם הזה, את האמת האחרונה בצורה הפשוטה הזאת. נולד הוא לתוך עולם, שפשרו בשבילו חיים אינטנסיביים ביותר, עולם אשר בו הוא, היצור הבודד, מושך אל עצמו את תשומת לבה המלאה של סביבתו. במידה שהוא גדל, הולך ואובד לו הביטחון התמים בתפיסת המציאות, אינו יכול למצוא את ידיו ואת רגליו בתוך סבך הדברים ונפרד הוא מעל סביבתו, לפעמים מתוך איבה. אולם עם שברונה זה של אחדות האמת ועם התגלעות מלחמת האזרחים המרה בין אישיותו ובין סביבתו, אין התכלית יכולה להיות – ניגוד נצח. כדי למצוא את המשמעות האמיתית ואת התכלית האמיתית של חייו, מוכרח הוא לעבור את פרשת הספקות ולמצוא שוב את הדרך אל האמת הפשוטה, השלמה, אל האחדות עם התבל על־ידי קשר האהבה הנצחית."
* * *
טוב נחזור לחמשת ההסכמות של הלומד
מה היא, אם כן, תודעת־למידה?
בדרך כלל, הדחף הראשון שעולה נוכח מצבים של אי בהירות, מצוקה או כאב, היא להתכנס לאופן המהנדס. פירושו של דבר שאנו מנסים לקחת את הדברים לידיים באמצעות דפוסים ישנים ומוכרים – להנדס את המצב אל פתרונו הרצוי.
אנחנו מומחים ב"לפתור".
מומחים בתרגום החיים ל"בעיות", אותן אנחנו יכולים אחר כך ללעוס בשיני שכלנו.
וזה אמנם עובד טוב בעניינים טכניים רבים,
אבל בענייני חיים מורכבים, זה בדרך כלל חוסם את האפשרות לגדול ולהתחדש. אם נתייחס אל אופן ההנדסה כסוג של איבר חישה, הרי שמה שמאפיין את איבר החישה הזה הוא היצמדותו לעבר, ולצורות ודפוסים מוכרים מכבר.
כמו שאמרה נועה, והעמיק מדוגמתו האישית נדב:
דפוס=חרדה=אי-יכולת-להשתנות.
במצבים קיצוניים של חרדה כל הגוף נכנס לספסם ומדגים הלכה למעשה את אי היכולת לזוז.
* * *
באופן מטפורי אפשר לומר שהלומד המיומן, במקום להפנות לעניין מסוים את איבר ההנדסה, הוא מפנה אליו את איבר הלמידה. באותו רגע הוא עובר לתודעת־למידה.
זה נשמע אולי פשוט וטריוויאלי, אבל למעשה מרגע זה יוצא לדרכו סוג חדש לגמרי של תהליך. עיקרו קשור בנכונות של האדם לשחרר את הידיים האוחזות, ולעבור מפעלתנות מעצבת, להקשבה ערנית ומתמסרת. זהו תהליך שדורש אימון ואמון. האדם מוסר את עצמו לנהר גדול הסוחף אותו למחוזות שהוא לא יודע עליהם דבר, אבל שהוא סומך עליהם שהם טומנים ברכה עבורו. מי שעתיד לנסח את התשובה למצב החדש, לבלבול, לקושי או למצוקה, אינו האדם, אלא תהליך זה עצמו, והאדם רק צריך להיות סבלני וקשוב להבין את דברו.
זהו אופן הוויה שאפשר לקרוא לו גם "פתיחות לפלא", שהרי מובלעת בו האמונה שישנם תהליכים רבים שאינם בשליטת האדם, ובכל זאת הם לטובת האדם, ובנכונותו להיות לומד, הוא מוסר את עצמו לידם, וממתין לברכתם.
במובן זה תודעת למידה היא סוג של תודעת חג.
* * *
הנה אם כן חמשת ההסכמות שלי:
ההסכמה הראשונה היא הנכונות לדחות לעת עתה את אופן המהנדס. משמע, להסכים לא לדעת, ולהשהות את היצר לדחוף פתרונות מוכרים. מקופלת בזה ההבנה שיש דבר מה גדול יותר ממה שנמצא בתוך האדם ובשליטתו.
ההסמכה השנייה היא הסכמה לחיות את כל זה באופן אישי. לא להסתפק בניתוחים חיצוניים, כביכול מדובר ב"חומר", מנותק שיש ללמוד אותו, אלא לקבל שמדובר בו עצמו ובאדמה שלו הנשמטת מתחת רגליו לטובת דבר מה חדש – אליי דוברת המציאות.
ההסכמה השלישית והרביעית משלימות זו את זו: ההסכמה להקשיב למציאות ולשמוע מה היא אומרת, וההסכמה לדרוש במציאות לשאול אותה ולבקש בה. הסכמות אלה לא באות להכניס את המציאות לתבנית ישנה, אלא אדרבא, על מנת למוסס את התבניות הישנות, לאתר את הסדקים והצרימות, ולראות כיצד דווקא מתוך סדקים אלה נובטים נבטי הלמידה החדשים.
ולבסוף, ישנה ההסכמה החמישית הסכמה לאחריות. כי אף על פי שהאדם מתמסר לתהליך, בכל זאת, בסופו של דבר הוא זה שצריך להכריע ולפעול על סמך הכרעתו. ואם הוא התמסר לתהליך הלימוד ו"קיבל" ממנו "תשובה", שהוא אינו יכול להסכים עמה – תמיד יש לו את זכות הסירוב. הזכות הזו, הקובעת בסופו של דבר את אחריותו לתהליך, היא חשובה. בזכותה הוא יכול למסור את עצמו ביתר השלמה. הוא מבין שמדובר בו ובחירותו. שום תהליך לא עומד לכפות עליו דבר שהוא אינו רוצה בו.
* * *
ההסכמה החמישית מדגישה שהמסע הזה של הלמידה, אינו מסע למחוזות רחוקים, הלאה מן האדם. להפך, זהו מסע הביתה.
מעבר לכל הדברים החדשים שהמסע הזה מביא עמו, עצם קיומו מחזיר את החיבור של האדם למי שהוא מלכתחילה. החידוש הגדול ביותר אינו בתכנים, בהתפתחויות, בשינויים, אלא בהתגלות המחודשת של אדם לעצמו, ברעננות התייצבותו, בפשטות פגישתו, בעוצמת נוכחותו. אלמלא כן, היה נעשה מסע הלמידה לסוג של עבודה זרה, עניין שאדם מתאמץ בו כדי להגיע לאיזה מקום אחר – איזה "שם" אידיאלי שתמיד הוא בבחינת גלות. ואילו כאן, באמת יש רק מקום אחד שאליו שואף הכול – אל החיבור המקורי, שבאופן מוזר תמיד הוא כאן ותמיד הוא מתחדש.
* * *
כאמור, אלה חמשת ההסכמות שאני ניסחתי. ומהוות מבחינתי את הקוד הפנימי של הלומד. כל אחת מהן נושאת עולם שלם, שאפשר להעמיק בו.
אבל,
זה ניסוח אחד, וכאמור, אשמח לדרוש בו ולהרחיב אותו ולדייק אותו עוד.
לצורך העניין אפשר לתרגם אותו, כמו תרגיל צי-קונג, לחמש התוויות קצרות:
– אל תדע,
– תן לזה להיות אישי,
– הקשב ליש, (הישען עליו ממש – היה מוכן לפגוש)
– דרוש ביש, (דבר איתו)
– הישאר חופשי.
וזה עוזר לי לדייק את עמידתי כלומד בעולם.
וכבר אני תוהה אם לא היה ראוי להוסיף משהו בסגנון:
– תן אמון בתהליך.
– או אפילו:
– – אל תשכח את הלב.
ומה ההצעות שלכם?