על למידה וריפוי

למידה לא נשמע כמו נושא סקסי במיוחד,

ובכל זאת, הנה אנחנו כאן, די בהתחלה, רוצים לדייק דרכו את היחס לחולי ולריפוי, הן ברמה הגופנית והן ברמה הנפשית.

למה?

הנה מספר נקודות שאנו מבקשים להפנות את תשומת הלב אליהם דרך העיסוק בנושא זה. ראו בפרוט זה סוג של מפה המסמנת נושאים להעמקה:

1. קודם כל ראוי להדגיש שבמושג "למידה" כפי שאנו משתמשים בו, אין הכוונה לרכישה של ידע במסורת הבית-ספרית, אלא לטרנספורמציה של האדם – עניין שקורה באופן טבעי והרבה יותר כאוטי מן הדימוי המסודר והשיטתי של הוראה פורמאלית.
2. ההתייחסות אל תהליך של ריפוי כתהליך של למידה, מבטא תפיסת עולם – קרי שהמחלה או המשבר הנפשי אינם קלקול שצריך לתקן כדי לחזור למצב הנורמאלי, (שהוא המצב הנכון כביכול), אלא חלק מתהליך של שכלול, פתוח קצוות, שנועד להוליך אותנו תמיד הלאה למחוזות חדשים ובלתי צפויים.
3. במילים אחרות – זה לא שיש איזה מצב סטטי "תקין" שאליו שואפים להגיע ובו מבקשים לעצור בתור ה"טוב" המוחלט (הבריאות). כל מהות החיים הוא שכלול אין קץ. פלדנקרייז אומר – מה שיכול להשתכלל, יכול להשתכלל עוד. מאחורי כל טוב יש טוב יותר, מאחורי כל עומק יש עוד עומק – ואין שום חיפזון להגיע – הכול נמצא בתהליך. והבריאות גם הגופנית וגם הנפשית מגולמת בהתמסרות לתהליך הזה. ראו את התינוקת.
4. וזה נכון לומר באופן כללי על החיים בכדור הארץ. ברגסון טבע את המושג "ההתפתחות היוצרת" כדי להתייחס לאותו זרם אדיר שעובר דרך כל היצורים החיים, ואשר במהלך אבולוציוני פורה לאינסוף, ובחיפוש מתמיד אחרי גומחות חדשות להבעה, הולך ומעמיק ומשכלל את עצמו, ודולה מתוך הכאוס הבראשיתי עוד ועוד משמעויות חדשות. למה? לא דווקא כדי לשרוד טוב יותר – אלא כי זה טיבו של משחק האהבה. המהות של המשחק הזה הוא לא ריבוי לשם הריבוי – לתהליך הזה יש כיוון: העומק. (החכמה, החיבור).
5. מתוך כך זה מאפשר לנו להסתכל על מחלה או משבר נפשי לא כמעידה או כישלון אלא חלק אינטגראלי מתהליך של גדילה והתפתחות – כור היתוך לשלב הבא, חלק ממסלול ההכשרה. הכשרה למה? מה היא אותה חוכמה שאדם משיג אחרי ששנה את לימודו?
6. הדגש הוא לא על כך שבעקבות הלימוד האדם שולט יותר בסביבתו, או מסתגל אליה ונעשה יותר מותאם – כל אלה הם מושגים סטטיים. בפועל קורה דבר מה הרבה יותר מורכב ועמוק – הוא מיומן יותר בדיבור עם המציאות. עניין שהוא דינאמי ובעל נפח פנימי. בוודאי, בתהליך הזה נולדות צורת חיים חדשות, רעיונות חדשים, ידע מכל סוג, אבל מה שבאמת משתכלל זה השיח ונשמת המשמעות שמפכה בו.
7. התייחסות זו לתהליכי מחלה וריפוי, מכניסים לעולם הטיפול היבט חקרני, פתוח ורב-שיחי. ההבראה היא לא מהלך הירואי (קרב על החיים), והמטפל הוא לא הגואל שיודע את האמת המוכנה עמו מראש. ביחד הם מגששים, חוקרים, מנסים כך מנסים אחרת – לומדים. ראו בהקשר זה את הרצאתה של ויקי לפלמן: https://www.youtube.com/watch?v=uiJd52EQOwQ המוות הוא לא כשלון. גם הוא חלק מן התהליך.
8. ויש הרבה חכמה בסיפורו של רבי נחמן מברסלב על הלב והמעיין הנמצאים מופרדים זה מזה ובגעגועיהם זה לזה מחוללים מציאות הולכת ומעמיקה, ולמעשה יוצרים את עצם זרימת הזמן. אלמנטים של שליטה ושל התאמה תמיד קשורים בניסיון לדחוס את העתיד לתבניות העבר. ואילו למידה היא בדיוק המצב ההפוך – מצב של פתיחות אל העתיד – התמסרות ללא נודע, המחדשת את העתיד, למעשה, יוצרת אותו ממש.
9. יש, אם כן, משהו בסיסי שונה בלמידה כפי שאנו מבינים אותה כריפוי והתחדשות – מן הלמידה כמו שהתרגלנו לראות אותה בהקשר הבית ספרי. זו האחרונה מניחה שיש לאדם חור, אותו עתיד הידע לכסות (ה"חומר") אם ישקוד על לימודו. הכיסוי הזה נמצא מוכן מראש אצל המורה, והתלמיד "רוכש" אותו. ואילו במובן שאנו מדברים עליו – הלמידה יוצאת מאדמת הממשות הלא נודעת, ומצמיחה מתוכה אפשרות חדשה שאיש לא ידע אותה לפני כן. היא ממציאה, מגלה, יוצרת. אם נסתכל על האנושות – איש לא לימד אותה לדבר, לכתוב, לבנות רכבות ומטוסים ושאר שכלולים – כל אלה הגיחו מקרקע הלא נודע בתהליך פתוח קצוות. הנה סרטון קצר ומעניין על הגחה. האופן שסדר נולד מתוך אי-סדר ללא שום תכנית (דפוס מן העבר).
10. כשהתייחסות זו לריפוי כלמידה פועלת באדם, היא מהווה חלק מהלך רוח של סקרנות, ועניין, ופתיחות לניסיון, (נסיינות בדומה לנסיינות של מדען חוקר או ילד צעיר). ועצם התייחסות זו למציאות – כסוג מיוחד של אופן הוויה – היא ביטוי לבריאות. האדם שנופל, לא מתרגם זאת מיד לכישלון (עולמה של האידיאולוגיה), אלא מוצא כאן קודם כל עניין. לא אסון – סקרנות. לא גינוי – הזמנה. הוא לא מתנגד למציאות, אלא מיד מתפתה לשוחח איתה – מנסה שוב.
11. למידה כשינוי-מגיח-יוצר-מציאות היא לא דבר שאדם עושה לעצמו (או לאחרים) – זה דבר שקורה לו כשהוא מתמסר לשים לב. אי אפשר להנדס למידה, לתכנן אותה, להבנות אותה וכן הלאה – שהרי כל אלה מתבססים על דפוסים מן העבר – אפשר להתמסר להתרחשותה. ואפשר לשים לב.
12. תשומת הלב היא המנגנון הבסיסי של הלמידה. אפשר להתייחס אליה כאותה ירידה לקומה תת-קרקעית שבה תנופת ההתפתחות היוצרת זורמת. כמו שחרור המצמד, היא מאפשרת לכוח היוצר הזה לארגן מחדש את המציאות הגופנית והנפשית. הפרי של פעולת הכוח היוצר, הוא שהאדם מדבר כעת יותר טוב עם המציאות. שעל כן אפשר להתייחס אליו בתור חכמה. החכמה הזו איננה רק תוצאה – עניין שכעת נמצא ברשותו של האדם כאיזה כשרון מיוחד – החכמה הזו נמצאת כשפיעה בתוך כל שיח עמוק, וכפעולה שהולכת ומעמיקה אותו. והפרי תמיד הוא גם הזרעים – תנועה אחת הם.
13. לשם אותו ארגון מחדש, בצד תשומת לב, יש צורך גם בהרפיה. כל עוד אדם עושה שימוש בדפוס הישן כדי לכבול את העתיד אל תוך העבר, הדפוס ימשיך לשחזר את עצמו – שום דבר חדש לא יגיח מכאן כדי לרענן את האדם (מלבד אולי משבר שערכו בצדו). כמו שאי אפשר לשנות תוכנה פעילה במחשב בעודה פועלת, כך, אי אפשר לשנות דפוס בעודו פועל – לכן יש צורך בהרפיה. להרפיה יש רמות שונות – השינה היא אחת מהן.
14. כאב, בתור דוגמא, הוא הזמנה לשים לב. ברגע שאדם שם לב, ולומד להרפות, משתחררת דוושת המצמד, ותהליך הריפוי מתחיל – תנופת ההתפתחות היוצרת סוחפת ומארגנת מחדש. כמו שכבר אמרנו – זו הממשות שמרפאת. ההישרדותיות, השליטה, הדחק להנדס ולתכנן ולהוביל תהליך – כולם דוחים את הריפוי-למידה, את ההרפיה-תשומת-לב.
15. פרויד אמר שמטרת הפסיכואנליזה היא להפוך את הסבל הנוירוטי לאומללות הרגילה של החיים – לנורמאליות. בעינינו, זה נקרא לדעת יותר מדי. באמת אין בזה שמחה. כשאדם כואב ובדאגתו לעתיד הוא מנסה לשלוט במה שהולך להיות, זה הופך את הכאב לסבל. הוא אוחז ומתנגד לשינוי – הוא נצמד לנורמאליות. שמחה וכאב הרבה פעמים הולכים ביחד. דוד בן יוסף נוהג לומר "לב שותת דם מלא שמחה". כשאדם מרפה ומוכן לכאוב מחדש, בדרך כלל הוא יגלה גם את השמחה בתוך הכאב – ביטוי לחיבור אל זרם היצירה. הוא יצטרך למות לידוע, כדי להיוולד מחדש.
16. אנחנו רואים את זה קורה בהרבה מקומות – הרצון לחזור אל הזוגיות שהייתה, אל הגוף שהיה, אל הילדים שהיו, הפחד מזקנה, הפחד מכל מה שלוקח אותנו הלאה מכאן. תודעת למידה היא אותו הלך רוח של חיים רדיקליים, המתמסר לשינוי, המסכים להתפתחות, ונעתר לכל מה שהולך להיות תמיד אחר. החיים הולכים קדימה. הריפוי לא לוקח אותנו חזרה למקום הישן – הוא לוקח אותנו הלאה. וכך גם המחלה.
17. כל זה הוא לא רק הכרתי-תיאורטי – הוא נמצא בגוף ממש, ובהרבה רמות. היכולת של הגוף להגיע להבראה הוא תהליך של למידה. החל מן המערכת החיסונית – היא צריכה ללמוד כל חיידק או וירוס חדש, כדי לגלות דרכים להתגונן מפניו – ועד לרמות הרבה יותר מורכבות של למידת מיומנות חדשה וחשיבה מופשטת ורגשית. חוכמת הריפוי נמצאת כבר בתוך הגוף, ופעמים רבות החזרה לגוף – כשמקשיבים לו, מפנים אליו תשומת לב, ומדברים איתו – הוא מפתח גם לריפוי ברמות נאחרות. (ג'נדלין, בוהם, דוד בן יוסף והרבה אחרים).
18. ובכל אופן כל זה מעודד אותנו ללמוד עוד על אומנות הלמידה. ללמוד עושה כיף במוח.