שיטות השפה של פגישת הטיפול בדיאלוג פתוח הפכו שונות לגמרי מאלה של כל צורה אחרת של טיפול מערכתי. כאמור לעיל, ביסוד, הראיון נשען על העקרונות של "סובלנות לאי-ודאות", "דיאלוגיזם," ו" פוליפוניה". כאן נתאר אותם כל אחד באופן עצמאי, למרות שהם עובדים יחד באופן רקורסיבי.
סובלנות לאי-ודאות היא העימות ל, למעשה, ההפך מ, השימוש המערכתי של העלאת השערות או כל סוג של כלי הערכה אחר.
בפועל, סובלנות לאי-ודאות מתהווה בעזרת פגישות תכופות ועל ידי האיכות של הדיאלוג. חשוב שהמפגשים יתקיימו לעתים קרובות מספיק, מדי יום במידת צורך, כדי שהמשפחה לא תרגיש לבד במשבר. הצוות עוקב בזהירות אחר התזמון של הפגישות ולא פעם זה כולל את האפשרות של פגישה ביום למשך 10-12 ימים הבאים אחרי תחילת משבר רציני.
יתר על כן, אי-וודאות יכולה להיות נסבלת רק אם הטיפול נחווה כבטוח. כל משבר חמור מחייב את המטפלים והמשפחה, לתקופה של זמן, לנהל את הבהירויות הטבועות במצב המשבר, של הדיאלוג, בתקווה, שיספק את חוט אריאדנה. כחלק מהגדרת תנאים אלה, יש תשומת לב רבה ליצירת קשר טיפולי אמין, או ה"סצנה" הטיפולית, כך שניתן יהיה לפגוש את החרדות והפחדים הנובעים מהמשבר ולהכילם.
הביטחון נוצר בתחילה על ידי שמיעה והגבה לקולו של כל אדם ולכל נקודת המבט, ובכך מתן לגיטימציה לכל משתתף. אם סובלנות מסוג זה נוצרת, יש יותר אפשרויות למשאבים הפסיכולוגיים (או מה שעכשיו אנחנו יכולים לקרוא "הדיאלוגית") של המשפחה והמטופל לבוא לידי ביטוי, ובכך יהפכו לסוכנים, שבעבר לא הייתה לי שפה, המסוגלים כעת להביע את ניסיונם על אירועים קשים.
כחלק מגישה זו, השאלה שמציב משבר, "מה עושים?" נשארת פתוחה עד שהדיאלוג הקולקטיבי עצמו מייצר תשובה, או שמתמוסס הצורך בפעולה. עצה מיידית, מסקנות מהירות, והתערבויות מסורתיות, יוצרות מצב שבו פחות סביר שייווצר אמון, או שפתרון אמיתי למשבר פסיכוטי יתרחש. במיוחד נמנעים מהשערות, משום שהן יכולות להיות השתקה, ולהפריע לאפשרות של מציאת דרך טבעית לנטרל את המשבר (אנדרסן, 1990). המטפלים נכנסים, לכן, בלי הגדרה ראשונית של הבעיה בתקווה שהדיאלוג עצמו יקדם רעיונות וסיפורים חדשים.
לבסוף, סובלנות לאי-וודאות שונה מ, אם כי מזכירה, את העמדה ה"לא-יודעת" שהוצעה על ידי אנדרסון וגולשיין (1992). קבוצת גלווסטון מגדירה דרך לדעת שבו הלקוח הוא המומחה והמטפל הוא הלומד. הגישה הפינית מגדירה דרך של להיות עם אחרים ועם עצמי שהיא דרך מעט שונה לדעת. זה מה שרילקה (1984) התכוונן כשכתב, "לחיות את דרכך אל התשובה" (עמוד 42)