על האיסור לדעת את האדם

 

1.

אין מידה לאדם – זה אומר משהו על כל האמצעים המסודרים שאנו נוקטים לאבחן, לקטלג, ולמדוד בני אדם, ועל עמדה מוסרית הרואה גם את המוגבלות וגם את הנזק שבאמצעים אלו. זה נכון ברמה של היחיד שהדבר פוגע בו, וזה נכון ברמה של האנושות שמתרגלת פרקטיקות של מדידת בני אדם.

2.

אבל אבחון הוא לא רק נחלתם של מוסדות חינוכיים ופסיכולוגיים, נדמה שבשביל רבים מאתנו זה כמעט טבע שני – דרך לזהות את האדם שממול ולמקם אותו במקום שלא יזיק.

3.

ישנה הרמה הסטריאוטיפית שבה אנו מקטלגים ומזהים את הזולת – "ערבי", "אישה", "דתי", "ימני" – מעין הקופסה שבה אנו סוגרים אותו ולא נותנים לעצמנו הזדמנות להכיר אותו ממש, ולא נותנים הזדמנות לו להיות מוכר אחרת ממה שאנו יודעים עליו מראש. אבל יש רמה עדינה יותר (לכאורה), שבה אנו שבים ומנסים לדעת אותו ולסכם אותו – "הא, זו חגית".

4.

ומה הוא מטפל טוב? האם הוא לא זה שיש לו את הכישרון לדעת את המטופל שלפניו? האם כוחו הוא לא ביכולת שלו לחדור פנימה במבטו, לאבחן, לפרש, וכן הלאה?

5.

"בהתחלה חשבתי בטעות שתפקידי הוא לדעת וגילתי שתפקידי הוא להקשיב", "זה הרבה יותר נעים לדבר עם אנשים מאשר לדעת." (מתוך הסרט "הדיאלוג הפתוח"). וראו גם חלק מן המאמר בעברית.

6.

ווניקוט: "יש חשיבות לאי-ההבנה שלי את מה שעדיין אין ביכולתה לרמוז עליו. רק היא ידעה את התשובות, וכאשר תוכל להכיל את פשר פחדיה, היא תאפשר גם לי להבין." "אם רק נמתין, יבוא המטופל ללא הכנה מתוך יצירתיות ובחדווה עצומה, והיום אני נהנה מן החדווה הזו יותר משנהניתי אז מן התחושה שאני פקח."

7.

זו עמדה לא צפויה וקצת מבלבלת, במיוחד נוכח האינסטינקט הזה "לדעת את הזולת" – איך אפשר לא לדעת אותו? אולי יעזור להבין את השורש של הצורך לדעת – מאין זה בא? – ומתוך כך למצוא עמידה מוסרית אחרת, שמגלמת את הכבוד העמוק למי שמקורו באינסוף.

8.

לדעת את הזולת זה במובנים רחבים להפוך מישהו למשהו – לשייכו ל"סוג הזה" ("פמיניסטית"). זה להציב מרחק בטוח בינינו לבינו – להניח אותו שם, לדבר עליו – לא לדבר עימו כאן.

9.

אבל מה זה אומר בפועל – איך "לא-יודעים" את הזולת? איך עושה זאת מטפל, שאולי הוא פנוי להתאמן על המיומנות המוזרה הזו במסגרת עבודתו, ואיך עושה זאת אחד האדם שידיעתו את האנשים סביבו היא חלק בלתי נפרד מהסתדרותו ובטחונו בעולם?

10.

בצד העמדה המוסרית המתעקשת שאין לדעת את הזולת – ונדמה שהיא שלילית במהותה – אפשר לזהות מיומנות חיובית של פגישה שאפשר לקרוא לה "סקרנות לזולת" או פשוט "התעניינות". נדמה שמה שעושה מטפל למטפל טוב זה בעיקר זה – שהוא סקרן לגבי אנשים, פתוח ומתעניין לפגוש אותם.

11.

ואיך מתעניינים באנשים? (איפה לומדים את זה?). נדמה שהתעניינות לא באה מן הראש וגם לא מן הלב, היא באה מנקודת אמצע בין הראש ללב.

12.

סקרנות של הראש: למשל כשמישהו מאתגר אותנו אינטלקטואלית, כשהוא מספר רכילות, כשהוא מבדר… סקרנות של הלב: אולי זה למשל כשמתאהבים, כשיש אינטרס, כשיש תשוקה. נקודת האמצע: התעניינות של התמסרות.

13.

התעניינות היא אקלים מזין שבו מתפתח הילד, ויכול לגדול להיות הוא במלואו. התעניינות, לא ידיעה. הוא יכול להסתדר נפלא בלי שידעו אותו, אבל הרבה יותר קשה לו ללא התעניינות.

14.

האם התעניינות היא מיומנות? האם זה דבר שאפשר לטפח אותו? נדמה שאנחנו מתעניינים במה שמעניין – ואם הזולת שלפנינו משעמם אז בזה זה נגמר. הרי לא ננסה להתעניין בכוח! אבל אולי העניין לא קשור רק למי שמולנו, אלא למצב ההוויה שאנו נמצאים בו, ואולי אפילו יותר מכך לעמידתנו המוסרית בעולם.

15.

הזולת הוא מוגבל – את זה אנחנו יכולים לזהות ולראות במי שעומד מולנו. אבל בו בזמן יש בו גם משהו לא מוגבל. לכן, זו עמדת מפתח – תמיד הוא צפוי להפתיע. להתמקד במוגבלות זו עמדת התגוננות, שבמובנים רבים, משקפת את תחושת מוגבלותנו שלנו.

16.

ואם אי-ידיעה היא קשה, אפשר אולי לזמן ידיעה מושהית – שזה אומר לתת לאינסטינקט המכאני "לדעת את הזולת" לעשות את שלו, אבל לא יותר מדי להתרשם ממסקנותיו. להיות סקרן גם לגבי האינסטינקט עצמו – "ממ, מעניין, אז זה מה שאני חושב עליו. מעניין איך הזולת הולך להפתיע את המחשבות הללו".

17.

כך, שבעצם, התעניינות בזולת, היא חלק בלתי נפרד מן ההתעניינות של אדם בעצמו – הוא מסכים לפגוש את עצמו. שוב, לא התעניינות של הראש ולא של הלב – אלא של הנקודה שבאמצע.

18.

להשאיר את הזולת לא ידוע, זה להסכים לפגוש אותו.

19.

הזולת הוא גיהינום אומר סרטר. אבל, כשלא ממהרים לדעת אותו הוא יכול להיות לחג.

20.

האם משתמע מכל זה שכל צורה של ידיעה של הזולת מזיקה ולא ראויה? או אולי פשוט שלכל דבר יש מידה ומקום, והעיקר הוא השורש שממנו פועלים?

21.

הנה קישור לספרון קצר שכתבתי פעם על עניין זה ונכנס לעומק המשמעות של "לא לדעת את הזולת".

וקישור למאמר קצר יותר ילד זה לא אתה שאומר את אותם דברים בהתייחס לחינוך.

 

השתמעויות לפסיכותרפיה – עמדתו של המטפל ה"לא-יודע".

מה הוא לא עושה:

  1. לא מרבה לתת עצות,
  2. ואם הוא נותן עצות, תמיד זו הצעה להתנסות, רעיון לבדיקה וחקירה.
  3. לא אומר למטופל מי הוא,
  4. וכשהוא בכל זאת מציע פרשנות, הוא מציע זאת כנקודת מבט, כהצעה לחקירה.

מה הוא כן עושה:

  1. מתמסר לפגישה,
  2. נותן דוגמא אישית בעצם היותו מי שהוא.
  3. מציע ניסויים לחקירה,
  4. מתעניין.

* * *

לקריאה נוספת באנגלית:

http://www.manubazzano.com/uploads/Therapy%20as%20Unconditional%20Hospitality1.pdf

http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.562.941&rep=rep1&type=pdf

http://cou625summer2010.wikispaces.com/file/view/Anderson+(2005)-myths+about+not+knowing.pdf

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על על האיסור לדעת את האדם

  1. מאת נועה טאוב‏:

    הנה גם אני מצרפת שיר לשבת.
    ממליצה על אוזניות, ואם לא, אז רמקולים בווליום חזק
    חמש וחצי דקות של עונג.
    מילים ולחן ברי סחרוף. האחר.
    https://m.youtube.com/watch?v=IQwbDar6uVk

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *