המרחב ההישרדותי והמרחב הידידותי, הם שני מרחבים שמתקשרים לתפיסות עולם שונות, סוגי שיחה שונים, התנהגות שונה, ולמעשה למערכות ביולוגיות שונות שפועלות בגוף האדם. ההבחנה הזו, איננה רק קוגניטיבית-רגשית – היא מחווטת אל תוך מערכת העצבים שלנו. אפשר כמעט לומר – אנחנו אנשים שונים כאשר אנחנו הישרדותיים וכאשר אנחנו ידידותיים.
זו הסיבה שכאשר אדם נמצא במרחב הישרדותי אין הרבה מה לעשות בקשר לזה.
זה יותר חזק ממנו.
כל השיח ההתנהגותי ודרכי ההתמודדות שלו יהיו מבוססי הישרדות ומכוונים לתכלית של ניתוק, בידוד והישרדות. גם אם ידבר בקול רך, וידמה התנהגות ידידותית הוא כלוא בתוך המרחב ההישרדותי, ושורש ההתנהגות שלו הוא הישרדותי.
* * *
בין היתר הוא לא פנוי ללמוד, לחוות, להקשיב, להעמיק, וכן הלאה. במצד חירום של הישרדות אין מקום לכל אלה – צריך להתגונן או להילחם או לברוח, ואפילו ברמה ביולוגית לא מוזרם הדם במוח למקומות המתאימים לזה.
הדבר היחיד שיכול לעזור, אם כן, הוא לעבור בחזרה אל המרחב הידידותי.
אחרי זה אפשר מחדש לדבר, להעמיק, ליצור משמעות, וכן הלאה.
אבל איך עוברים ממרחב למרחב?
במיוחד כשנדמה שכל מאמץ מודע לצאת משם רק מגביה את קירות הכלא?
* * *
וצריך לראות שבעולם האנושי/יונקי "הישרדות" איננה מוגבלת למצבים בהם חיה מסוכנת רוצה לטרוף אותנו, שזה בכל זאת נדיר. למעשה הדבר הכי מסוכן עבור יונק, במיוחד כשהוא צעיר וחסר אונים, זה שהוא יאבד את קשר השייכות שלו עם אמו והלהקה. לבטח זה נכון לגבי הפרימאטים, שהם אבותינו הקדמוניים.
לכן, בעולם היונקי – הדבר שמעורר ביותר את המנגנון ההישרדותי, הוא הסכנה של אי-השייכות.
משמע, מה שאנו מזהים כדחייה, היזרקות החוצה, ניתוק, בידוד.
* * *
בעולם האנושי סכנת אי-השייכות מתרגמת תכופות לשני מימדים:
המימד הסיפורי ומימד הבעלות.
המימד הסיפורי: פעמים רבות ההוצאה מן השייכות לא נעשית על ידי תקיפה ישירה וגרוש, אלא על ידי מילים: משמע, על ידי סיפור מנתק מחיבור. אפילו ילד בן שלוש זועק על אחיו שקרא לו מטומטם. זה הולך רחוק מאוד ומורכב מאוד, אבל בסופו של דבר זה מתכנס בחזרה לכך שהמערך הביולוגי-ההישרדותי מופעל.
מימד הבעלות: כמו למשל כאשר אדם מקבל ממס הכנסה הודעה שהוא חייב עשרים אלף ₪. גם זה מעורר את הממד ההישרדותי (לבטח זה לא היה מעורר זאת אצל שימפנזה).
ושני הממדים האלה גם מחוברים זה לזה. הבעלות היא לא פעם סיפור בעלות, והסיפור, צורה של בעלות.
* * *
יש הרבה דברים שיש להם פוטנציאל לעורר חרדה ולמשוך אותנו לעולם ההישרדותי. זה בסדר. זה חלק מן הקיום שלנו – גם לסרוק את השטח מדי פעם לראות שאין סכנה מאיימת עלינו.
אבל,
גם אם יש סיבה לפחד, ישנה מערכת וויסות שתפקידה הוא להרגיע ולהחזיר אותנו לשגרה. זה קורה, או אמור לקרות, מהר למדיי. מצב ההישרדות הוא לא בריא ולא חסכוני ביולוגית.
כאשר קריאת ההרגעה לא עובדת, כאשר אותו חלק בנו שמנטר את המציאות הפנימית והמציאות החיצונית לא יודע לבשר לנו ששוב אין סכנה, אנחנו נקלעים באופן לא גמיש אל תוך המרחב ההישרדותי, ומתקשים לצאת ממנו – זו, למעשה, ההגדרה היותר מובהקת של מרחב הישרדותי. זהו המצב שבו חוזה האסונות חוזר ומודיע לנו שאנו בסכנה, ואין שום מדריך ידידותי מן הצד השני להשיב אותנו לביטחון. כאן אנחנו נותרים בתסריט ההישרדותי. וכל דבר, כל אמירה, כל התייחסות, כל מחווה של הזולת, מפורשים כאיום.
* * *
בניסוח אחר – מרחב הישרדותי באופן טבעי צריך להתמוסס ולפנות מקומו למרחב ידידותי. אבל לפעמים קורה שיש בנו תהליך שחוזר ומייצר את המרחב ההישרדותי, ומפרנס אותו.
הן כחלק מתפיסת עולם עקרונית (העולם מסוכן),
והן כחלק ממנגנון עצבי-אישי שכבר התרגל לעשות זאת. משמע כנטייה לתגובת הישרדות.
וכמובן שני הדברים הללו מגבים זה את זה: הנטייה לתגובת הישרדותית מגובה על ידי תפיסת עולם האומרת שהעולם מסוכן. והאמונה שהעולם מסוכן, מוזנת מתוך הנטייה להגיב הישרדותית, שכן, לחיות בתוך מרחב הישרדותי יוצר סכנות משל עצמו (חברתיות ובריאותיות).
* * *
אין טעם לדבר באופן יצירתי עם אדם שנמצא בהישרדות. זה רק יוסיף להישרדות. לכל היותר זו תהיה "יצירה הישרדותית", העמדת פנים, עוד מופע מורכב של התגוננות והישרדות. גם דברים שכלפי חוץ יכולים להיראות כמופע של ידידות (דיבור הגיוני, רך, מבין וכו'), יכולים בשורשם להיות ביטוי לחוויה הישרדותית, ובמובן זה, רק להוסיף בידוד וניתוק.
אבל לכל אחד, ללא יוצא מן הכלל יש מרחב של ביטחון – מרחב ידידותי שבו הוא חוזר ומתפקד בתוך השייכות באופן רגשי-יונקי. יש אנשים שהמרחב הזה קטן מאוד אצלם וקשור לתנאים מאוד מסוימים, בקלות זה נהפך בחזרה למרחב הישרדותי, ויש אנשים, שאצלם המרחב הזה גמיש יותר ורחב יותר, וגם אם הם נופלים לעולם ההישרדותי, בהיעלם הסכנה, הם חוזרים מהר לעולם הידידותי.
מה שאפשר, אם כן, לעשות בטווח הארוך, הוא ללמוד להגדיל את האי של השייכות למימדים יותר ויותר גדולים, ובו בזמן ללמוד להרגיע את חוזה האסונות – המנטר שממשיך לבשר לנו סכנה למרות שאנחנו בטוחים.
* * *
תקשורת קושרת היא מופע של המרחב ההישרדותי. וכך גם בנוגע אליה אין הרבה מה לעשות מלבד ההיגיינה ארוכת הטווח – פעולת המנע, וההבנה הזו עצמה – שאין מה לעשות מתוך המצב הזה, אלא רק להמתין לידידותיות שתחזור ותפציע.