כמו כל יונק, האדם פוגש מצבים של חירום, וגופו נדרך ונסער בהתאם – וכשמצב החרום עובר, וקריאת ההרגעה נשמעת, גופו חוזר למצב רגיעה. בתנאים תקינים זה עניין של תשעים שניות לשטוף מן הגוף את כל החומרים מעוררי החירום, ולחזור לפעילות מיטבית (הגוף נשחק במצב חירום לאורך זמן).
זה, אם כן, התסריט הרגיל, הגמיש, היומיומי של כל יונק: אזעקה, גוף עובר לחירום, קריאת הרגעה, גוף חוזר לרגיעה.
אצל חיית בר התסריט הזה חוזר על עצמו פעמים רבות במהלך כל יום.
* * *
ומה הוא מצב חירום?
ומה היא קריאת ההרגעה?
אצל חיות-בר זה מובן – אם יש טורף באזור, שרפה, או עניין אחר המאיים על החיים – זה מצב חירום. אצל האדם זה הרבה יותר מורכב. לעיתים נדירות בלבד הוא נתקל באיום ישיר על חייו, ואולי בגלל זה, בין היתר, יש טווח מאוד גדול של דברים שונים ומשונים שמתפרשים אצלו כאיום על הקיום, ומכניסים אותו למצב הישרדות. בדרך כלל זה גם עניין מאוד אישי ומשתנה מאדם לאדם.
ובנוגע לקריאת ההרגעה – אצל גורי יונקים, זו בדרך כלל האם שמסמנת בקולה או במחווה גופנית שמצב החירום עבר. ובחיות להקה, וככל שגור-היונק גדל, זו לא רק האם אלא הלהקה כולה, ולפעמים יש לאחד בקרבם תפקיד מיוחד להשמיע את קריאת ההרגעה.
אצל היונקים, בשונה מן הזוחלים, אפשר להכליל ולומר שזו השייכות שנותנת את קריאת ההרגעה. והשייכות זה כל הדברים הבאים: הביטחון שמשרים שאר חברי הלהקה ברגיעתם, בנוכחותם, מגע הגוף עם אחרים, המשחקיות, הקול והאינטונציה הקולית, התקשורת הגופנית והקולית, ההמשכיות של כל זה לאורך זמן, ההכרות עם הפנים של חברי הלהקה.
כל אלה הם סממנים של בטחון, ומרגיעים את מצב החירום.
* * *
בוודאי כל זה נכון לתינוק אנושי שהוא כל כך חסר אונים, עד שאין שום אסטרטגיה שהוא יכול לנקוט שתביא לו בטחון מלבד ההתקשרות למבוגר אחראי שייקח עליו חסות. בשבילו, כשהוא נבהל מדבר מה, השייכות היא הסימן האחד שהכול בסדר (במקרה זה הקשר עם האם), והוא יכול לחזור לפעילות יוצרת.
כשהתינוק גדל, הוא לומד להפנים את קריאת ההרגעה של האם, ושוב אינו זקוק לה ישירות. יש לו תהליך וויסות עצמי שמאפשר לו להרגיע את עצמו.
עדיין, ברמה הביולוגית, השייכות היא זו שמרגיעה אותו – הוא סופג אותה מאנשים אחרים, מן המגע, מן התקשורת, מן הקולות – בכל אלה הוא קורא את הסימנים שמאפשרים לו להגיד לעצמו שהמקום בטוח.
ברמה הביולוגית, היעדרם של כל אלה לכשעצמו כבר מפורש כמצב חירום, גם אם לא הושמעה שום אזעקה של מצב חירום אחר.
* * *
אבל מה קורה כשהתינוק גדל אל תוך מקום מעורער של שייכות?
בהיעדרה של קריאת ההרגעה, התסריט נתקע. התינוק נכנס למצב חירום, אבל במקום לזרום הלאה משם, הוא ממשיך לנוע בו במעגל מצומצם. הוא עדיין לא יודע להרגיע את עצמו לבד, הוא זקוק לאם או לדמות אחרת יציבה ונוכחת.
מה הוא יכול לעשות, אם כן?
עם השנים הוא מפתח אסטרטגיות חלופיות לשייכות, שיתנו מענה של הרגעה חלף קריאת ההרגעה של השייכות שלא תמיד הייתה שם. אלה מנגנונים של וויסות עצמי:
נשמעת אזעקת החירום, הגוף נכנס להישרדות, והאדם מנתח את המצב, ומנסה להרגיע את עצמו באמצעות אסטרטגיות אלו, בלא להישען על החוץ.
מאין הוא למד את האסטרטגית הללו?
חלקן הוא פיתח לבד, רבות מהן הוא ירש מהוריו וסביבתו, וכנראה שיש בתוכו גם זרע ביולוגי המבסס אותן – מורשתו כזוחל.
* * *
העניין הוא שמרבית האסטרטגיות הללו לא עובדות טוב: או שהן מרגיעות באופן חלקי בלבד או שבכלל לא.
וכך, הן בעצמן הופכות להיות לאחת הסכנות הגדולות ביותר של האדם, שהרי:
– הן נדמות כפתרון ולפעמים הן אכן עובדות, ולכן האדם משתמש בהן שוב ושוב ונתקע בהן במעגל הלוכד אותו ומונע ממנו לחפש אמצעים טובים יותר.
– הן מושכות אותו הלאה מן השייכות בעוד שבאמת יש רק פתרון אחד שהוא פתרון שלם ליונק – השייכות.
בניסוח אחר – האסטרטגיות הללו מציעות לו, הן באופן מקומי והן כתפיסת עולם את הבדידות כפתרון למצב ההישרדות (אל תסמוך על אף אחד, תסתדר לבד, תהיה עצמאי, אל תעתיק במבחנים, וכן הלאה). אבל הבדידות היא בדיוק הדבר שלא מאפשר לו להרגיע את עצמו, וכאמור מבחינת היונק, היא מצב חירום בפני עצמו.
מבחינתה אישית יש לזה מחיר באיכות החיים ובבריאות, מבחינה תרבותית יש לזה מחיר עצום ביצירת עולם שהוא עוין לאנשים רבים.
* * *
מסתבר שהאדם המודרני סובל הרבה יותר מאסטרטגיות ההתמודדות שלו מאשר ממצבי חירום אמיתיים. או בניסוח אחר:
האסטרטגיות-מחליפות-השייכות הן עיקר ההישרדות שלו.
וזה נכון עבור היחיד, וזה נכון עבור התרבות.
* * *
במילים אחרות הבעיה שלנו איננה בריבוי מצבי חירום או מצבי הישרדות – גם בעלי חיים בטבע פוגשים בכל יום מצבי חירום הרבה יותר חמורים מה שאנו פוגשים כבני תרבות.
הבעיה היא היעדר קריאת הרגעה-פנימית-אפקטיבית, ואי היכולת של האדם לנוע אל תוך מצב של רגיעה בזמן קצר.
שייכות-פנימית הייתה אמורה להרגיע אותו, אבל במקום זה הוא פוגש בדידות.
* * *
אולי כאן המקום להגיד דבר מה על המערכת הזוחלית: בעקרון, כיונקים, קריאת ההרגעה שלנו היא השייכות, אבל, בהיעדר השייכות אנו מחפשים תחליף. אני מדבר על הרמה הביולוגית, לפני או אחרי הניתוחים המודעים שלנו. ומסתבר שיש תחליף – המערכת פשוט נסוגה אל מנגנון קדום יותר – המנגנון הזוחלי, שגם לו יש אסטרטגיית הרגעה מובנית – הקפיאה, ועמה כל תפיסת העולם הזוחלית הבודדה.
העניין הוא שהבדידות הזו, לאורך זמן, לא באמת מצליחה להרגיע. אנחנו לא באמת זוחלים. וכך הבדידות הזו בעצמה יוצרת מיני מצב חירום תמידי המזמין במקום את פעולת המערכת הפראסימפטטית המרגיעה – את הפעולה הדרוכה של תקיפה-בריחה.
אבל במי אנחנו בעצם נלחמים? אם יש שם מישהו אז הוא נעשה לגורם, אבל הרבה פעמים זה מופנם אל תוך מערכת הוויסות והבקרה שלנו ואנחנו תוקפים את עצמנו.
* * *
זו בעיה כאשר מערכת ההרגעה שלנו מתאחדת עם מערכת ההזעקה.
משהו שם נתקע באותו רגע.
כאשר ההרגעה הופכת להיות דרך ההתמודדות עם המולה פנימית, דרך לווסת את הדחף לתקוף ולהתגונן, אז כבר לא ברור עם מערכת ההרגעה הזו היא באמת מערכת הרגעה או מערכת תקיפה. ואז במקום לפעול עם החוץ, להתמודד עם אוייבים אמיתיים, מנסה האדם להתמודד עם הגורמים הפנימיים למצב החירום, והוא נעשה לאויב של עצמו ותוקף את עצמו.
זו עמדה ילדית. עמדה של חוסר אונים שלא תוקף את המקור – זה יהיה מסוכן מדי – אלא את עצמו.
* * *
ומה היא בדידות?
ברמה הפיסית זה ברור – כשם שנתתי סימנים בשייכות, כך אני יכול לומר בפשטות שבהיעדר של כל אלה האדם הוא בודד.
אבל, מסתבר, שגם כשכל הסממנים הפיסיים של השייכות נמצאים (הוא נמצא בחברת אחרים שמחבקים ואוהבים אותו) – עדיין הוא יכול להיות בודד. הסיבה לכך היא בדיוק אותם מנגנונים חליפיים, אמצעי וויסות עצמי פנימיים, השמים מחיצה בינו לזולתו, בינו לעולם.
והדבר הזה נעשה להתמכרות, בדיוק מכיוון שהוא לא עוזר.
הנה, כך נכנס האדם לתסריט שנעשה למלכודת שלו:
הוא מזהה קריאת אזעקה (נניח מישהו היה לא נחמד אליו), הוא נכנס למצב חירום, הוא מנסה להרגיע את עצמו בעזרת קריאת ארגעה פנימית המבוססת על אסטרטגיה של אי-תקשורת, זה לא עובד, הוא נותר במצב חירום, זה מאשר לו שכנראה משהו כאן אכן לא בסדר, הזולת לאור זה נעשה יותר מאיים, מצב החירום מעמיק, המתח עולה, הוא שב ומשתמש בקריאת ההרגעה המבוססת על אי-תקשורת, הוא הולך ומתנתק, וחוזר חלילה.
* * *
אולי אחד הדברים הכי חשובים שעולים מן הניתוח הזה הוא שזה אכן מצב הישרדותי.
כשאדם מתחיל להפעיל את אסטרטגיית הבידוד כדרך להתמודד עם איום, חומות הבידוד אכן חונקות אותו בפועל ממש. בצדק יחוש נטול אנרגיה, בסכנה קיומית, וכל המערך הביולוגי שלו יתעורר לחירום.
הטעות היא בזיהוי – הוא חושב שהזולת הוא זה שאחראי לחנק הממשי שהוא חש, אבל באמת זה הבידוד שלו, חוסר האמון שלו, האסטרטגיה הכושלת שלו, שחונקת אותו.
הבדידות היא אחת הסכנות הגדולות ביותר של האדם.
ואולי אחד הגורמים הראשיים לכך שהאדם המודרני נמצא במצב של מתח תמידי, ורק לעיתים רחוקות יודע להרפות אל תוך מצב של רגיעה ממשית.
* * *
אני חושב שאפשר לכנס את כל האסטרטגיות שנועדו להחליף שייכות בשתי קטגוריות ראשיות: סיפורים ובעלות.
כעת הן גם מהוות את שני האיומים העיקריים על האדם:
– הוא נזעק כשמאיימים על הבעלות שלו,
– והוא נזעק כשמאיימים על הסיפור שלו.
אלה מצבי החירום השכיחים ביותר של האדם המודרני.
מול איומים אלה הוא נוקט באותן אסטרטגיות עצמן שנתנו להן תוקף של איום.
וכך הוא נתקע במעגל ההישרדות.
* * *
השייכות היא הפתרון האחד. ביולוגית, אבל גם נפשית ורוחנית.
אפשר להבין, אם כן, את העיסוק העצום באהבה וברומנטיקה.
אלא שכאמור, פעמים רבות, לא די שתהיה שייכות פיסית בפועל, צריך גם להיות פתוח אליה, ורובנו, שהחלפנו את השייכות בבעלות, עושים זאת גם לאהבה הרומנטית, וכל זה מסתבך מאוד.
המעטים שמצליחים להסיר את מחיצות הבדידות יכולים להיזון משייכות ממשית גם כשהיא קטנה יחסית בכמות (כמה רגעים ביום) – והיא מרגיעה אותם ביולוגית ונפשית. אבל עבור רובנו, אנו עשויים לטבוע בבדידות, ולמות מחנק של אי-שייכות, גם כשאנו מוקפים באנשים.
* * *
ולבסוף יש להגיד גם את זה:
שייכות היא לא רק ביולוגית והיא מבשרת את האחדות הדיאלוגית שיש לה גם פן רוחני.
האדם שהפנים את השייכות ברמה הביולוגית, הוא גם האדם המרגיש, וגם האדם הפתוח לסודה של אחדות זו. וכשם שהילד שגדל בשייכות מפנים את קריאת ההרגעה הפנימית ושוב אינו נזקק לה באופן תדיר מן האם הממשית, כך יכול אדם לחוות תחושת שייכות גדולה, גם בהיעדר בני אדם לצידו. (ובלבד שלא נזהה זאת כאסטרטגיית הישרדות חדשה, אלא כפתיחות גדולה להוויה).
* * *
יוצא מכל אלה, שהחינוך הנפוץ להישרדות הרבה יותר מסוכן לאדם – ליחיד ולתרבות,
מאשר לגדל בנו דרכים של אמון וידידות המחזירות אותנו לחיק האנושי והעולם המרגיש.