ארבעה דיוקים למילה "פסיכותרפיה" המופיעה במונח "פסיכותרפיה דיאלוגית-אמונית"

1.

אף על פי שהמילה "פסיכותרפיה" מעלה באופן אסוציאטיבי שני אנשים – מטפל ומטופל – הנה באופן שאנו משתמשים במילה, הכוונה היא קודם כל לתהליך הבראה – תנועה שמתבטאת ביחיד, וללא כל קשר למערך טיפולי כזה או אחר.

2.

האדם הוא פיסה של יש מן המציאות, ותהליך ההבראה שלו הוא ממילא גם תהליך ההבראה של המציאות. כאשר אדם מוצא דרכים לשכלל ולהעמיק את בריאותו, הוא גם משפיע על זולתו. במובן הזה – כולנו "מטפלים", ודרך הטיפול העיקרית שלנו היא הטיפול שלנו בעצמנו. זו האחריות שלנו לא רק לעצמנו אלא לעולם (כמו שהיגיינה ברמה של מחלות פיזיות חורגת מגבול היחיד והטיפול בעצמו). תפיסה זו שדרך הטיפול בעצמנו אנו גם "מתקנים-עולם", היא בעצמה חלק מתיקון תפיסת הבדידות והניכור.

3.

ועם זאת, יש לנו גם אחריות ישירה יותר לעזור לזולת, חלק מן הערבות ההדדית שמתבטאת קודם כל בחברות, והושטת יד למי שזקוק לעזרה. זה מעבר ל"הסמכה" כמטפל, או למערך טיפולי רשמי ומוגדר בזמן. גם במובן הזה, הלימוד הזה רלוונטי לכולנו. לא רק מה שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו, אלא גם מה שאנחנו יכולים לעזור לחבר. יש כאן גם רצון לפרוץ את תפיסת הגילדה של הפסיכולוגיה, אבל גם לפרוץ את הרשמיות של המערך הטיפולי, בלי לגרוע מעומקו.

4.

לבסוף, בשונה מתפיסות הרואות בקשיי-נפש סוג של קלקול שצריך לתקן כדי להגיע לאיזו נורמה, אנו מתייחסים לתהליך ההבראה כתהליך שכלול אין קץ, ובמובן הזה הוא יותר מזכיר תהליך של למידה, ומזמין אכן גם את היחס הפתוח-תמים, והפחות "דרמטי" לכל העניין. התהומות השחורים אינם "חטאים", שיבושים יסודיים של הנפש שיש צורך להצניע או להיאבק בשדים שלהם, אלא נושאים לגיטימיים ומותרים ללימוד, למעשה תמיד חלק מתהליך גדילה.

* * *

ארבעה דיוקים אלו מגולמים בצמד "דיאלוגית-אמונית", שאנו מוסיפים למילה פסיכותרפיה. הם באים להוציא את הפסיכותרפיה מן ההקשר המכאני-פסיכולוגי-מבודד המעוגן בתפיסת העולם הבורגנית והאינדיבידואליסטית, ולהביאה אל הקשר אנושי רחב יותר, שאחד ממרכזיו הוא העמידה המוסרית של האדם בעולם בצד המרחב האמוני העוטף עמידה זו.

זה גם מבקש להוציא את הפרקטיקה הטיפולית הפורמליסטית שהשתרשה בהקשר לפסיכותרפיה, ולהחזיר אותה לאנשים, ולעולם האמונה. זה לא סותר גם, בתוך זה, מפגשים זוגיים של מטפל-מטופל מעוגנים בהסכם שיש לו גם היבט כלכלי, אבל – זה ההקשר הרחב שבו מפגשים אלה מוצאים את עצמם ומקבלים מחדש את משמעותם. גם אם יש מישהו בעל ניסיון ארוך שנים, מומחיותו וכישרונו לא מפקיעים את הזיקה המוסרית הקודמת שהיא הבסיס למפגש שלו עם זולתו, ובזה הם שווים ו"לא-יודעים" באותה המידה.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *