הערות שוליים לשייכות – בעקבת מעגל סיפורים

אלה דברים ששמתי לב אליהם בעקבות מעגל הסיפורים והמפגש בכלל:

1.

שמעגל הקשבה עושה שייכות.

2.

ששייכות נעשית במקום שבו אני מסכים להביא אליו את לבי השבור.

3.

שלפעמים אנחנו כמו ילדים, מחכים להורינו שיציגו אותנו פנימה, כדי להיות שייכים.

4.

שפעמים רבות נדמה שכולם בנויים מן החומר הזה המאפשר להם להיות שייכים – ורק אני לא.

5.

וכך אני מרגיש שייך יותר לפעמים דווקא למי ש"לא-שייך" – מייד הוא נעשה לי אנושי יותר באי-שייכותו. כביכול, השייכות לקבוצה מפקיעה מן האדם את האפשרות לפגוש אותו כיחיד.

6.

שלפעמים אני מרגיש שייך יותר לקבוצה שלמה, אחרי שהתחברתי ונעשיתי שייך לאחד מסוים בקבוצה.

7.

שהזמן והשהייה המשותפת עושים את שלהם, ולפעמים הפשטות של ההימצאות ביחד, שלוש אימהות עם שבעה ילדים בבית אחד, עושים שייכות גם כשלכאורה אין קשר מיוחד.

8.

שלפעמים שייכות היא עניין של נקודת מבט והרגשה פנימית – ואותם אנשים שביום אחד שייכים, נדמים ביום אחר לא. ולהפך.

9.

שתינוקות עושים שייכות. אולי כי הם מזמינים אהבה ללא תנאי. ויודעים לקבל כל כך הרבה. ועם השייכות הזו הצמודה לליבי יכול אני להסתובב בעולם, והיא עושה גלי שייכות על כל העולם שסביבי.

10.

שלפעמים צריכים לעשות טיולים מסביב לעולם כדי לחזור למקום מוכר, ולהבין שהוא שייך.

11.

ששייכות היא הסכמה לשייכות – בחירה והכרעה פנימית, ולא רק המתנה ל"הם" שיקבלו אותי פנימה. ולפעמים המחשבה כאילו הם לא רוצים אותי, היא כמו מחסום שאני שם לעצמי, ומונע ממני להסכים. (ולפעמים כש"הם" אומרים לי מילה טובה, יורד המחסום, ואני מסכים בתמורה).

12.

ששייכות יכולה להיות חלק מזהות של מקום שממנו באתי, והוא כמו בשר מבשרי – מכיר אני את שביליו ופיתולי דרכיו, על כל ההולכים בהם. וגם שנים רבות אחרי שאני כבר לא שם הוא חלק מזהותי.

13.

שההמון יכול להיות ניכור ובדידות, אבל גם להפך – דווקא באנונימיות הפסטיבלית שלו – שייכות.

14.

שהקשבה לעצמה, יכולה לעשות שייכות. ושהנוכחות שבאה עם ההקשבה יכולה אולי להסביר את הקשר.

15.

שהמשפחה היא בכל זאת, פעמים רבות, המקום של השייכות, גם כשנדמה שלא.

16.

שההסכמה לשייכות, היא הסכמה להישענות, וששייכות דיאלוגית יכולה להרגיש כמו הישענות פנימה, גם כשהיא לכאורה הישענות על הזולת.

17.

שאי-שייכות היא לפעמים כאב וגעגוע וחיפוש מתמשך, ותקווה שאולי יום אחד יימצא המקום…

18.

שיש נזיר שמעטים שמעו עליו, שחי ומודט לבד במערה מושלגת בטיבט, ובכל זאת הוא מרגיש מאושר בלבדותו, ואין לו שום צורך להיות שייך במובן האנושי. אולי.

19.

שלפעמים חשוב לנו הנזיר, כדי שלא נרגיש נזקקים לאנשים, שהרי הם לא בנושיים מן החומר שאפשר להיסמך עליו. ואולי הנכונות שלנו להיטען-להישען, כמו גם היכולת שלנו להבחין בין היטענות/הישענות לתלות (בין שייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית), יכולה לעזור לנו "להשתמש" באנשים באופן משחרר – גם אם אין נזיר כזה.

20.

שהשייכות נמצאת בכול, כמו האוויר שאנחנו נושמים, ואנחנו יכולים לפסוע את דרכנו בעולם מוקפים בנוכחותה.

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *