חוקי השיחה

שיחה היא מעשה מורכב מאוד ששני אנשים משתפים בו פעולה.

לצורך העניין אפשר לדמיין את השיחה כמין יצור שנמצא בין שני המשוחחים, ושהמשוחחים מקיימים אותו בשותפותם. כל אחד מהם מאכיל אותו, משקה אותו, דואג לו, מעצב את גבולותיו ושומר עליו מפני סכנות המאיימות לפרק אותו מבפנים ומבחוץ. השיחה, בתמורה, מעניקה להם סוג של הגנה ואפשרות ליצור ולהעמיק משמעות, למצוא חיבור שהוא מעבר לשיחה.

g3869

ליצור הזה – השיחה בפועל – יש תחביר ודקדוק המקיימים אותו, בדיוק כשם שיש לשפה תחביר ודקדוק המאפשרים לכל משפט בשפה להיות מובן (והדקדוק אמנם משתנה משפה לשפה, אבל כנראה יש חוקי עומק המבססים כל שפה). זה לא אומר שכל הזמן שומרים על החוקים – בדיבור היומיומי כל הזמן יש חריגות מן הדקדוק התקני – אבל גם לחריגות יש גבול – הן לא יכולות להיות רחוקות מדי, ובכל מקרה הן מתייחסות לחוקי הדקדוק, ולא פעם עצם החריגה מייצרת משמעות בפני עצמה. וכמו שהדקדוק של השפה בדרך כלל בלתי נראה למשתמשים – הם רק יודעים מתי זה נשמע נכון ומתי זה לא – כך גם לגבי חוקי השיחה. אנשים מן היישוב לא שמעו על "חוקי השיחה", לא יודעים על קיומם, לא מבינים את פרטיהם, ובכל זאת הם כפופים להם ומשתמשים בהם כדי לייצר שיחות מסוגים שונים. הם אולי לא מכירים, אבל משהו בהם מאוד מכיר. הם לא היו יכולים לקיים שיחה בלי זה.

(במטפורה אחרת אפשר להתייחס לשיחה כסוג של יצור חי המקיים כל מני פונקציות חיים הנענים לחוקים מסוימים (אפשר לחשוב על תא חי, שיש לו ממברנה וגרעין ושלל איברים נוספים) וכל אחד מן השותפים לשיחה מזין ומפרנס את היצור החי הזה).

ושוב: זה לא אומר שאנשים שמשוחחים לא חורגים מחוקי השיחה. זה קורה כל הזמן, אבל יש גבול כמה אפשר להתרחק מחוקי השיחה בלי שהשיחה תתפרק – גם במוסיקה יש סולמות וחוקים בסיסיים. זה לא אומר שאי אפשר לאלתר ולהתרחק ולהתקרב מן ההרמוניה, אבל יש גבול כמה רחוק אפשר ללכת עם המוסיקה בלי שתהפוך לצלילים שאיבוד את משמעותם. ובכל מקרה כל החריגות מן הסולם מקבלות את משמעותן מתוך הדין ושיח עם הסולם ובהתייחס אליו.

אפשר להתייחס לחוקי השיחה כ"מושכים" (תורת הכאוס). לצורך העניין נקרא להם "חוקי השיחה הטובה" או בקיצור "חוקי השיחה". חוקי השיחה הם מכלול הכוחות הפועלים בתוך שיחה לאחד שלל התבטאויות והתייחסויות הדדיות לכלל שיחה אחת, ולעשותה בדרך זו לשיחה תקנית.

* * *

כל תקשורת קושרת מתבססת על חוקי השיחה שברקע.

המדבר מניח מלכודת, והשומע פוסע אל תוך המלכודת. הוא פוסע, כמעט כסוג של הרגל, ומתוך זה שהוא רגיש ונענה לחוקי השיחה הטובה. שהרי שיחה היא עניין של שיתוף פעולה והיא מבליעה את הרצון הטוב של שני הצדדים – את  שיתוף הפעולה שלהם בשיחה ובקיומה.

* * *

את התחביר, הדקדוק, החוקים של השיחה אפשר למיין לחמש קומות.

כולם נועדו בו בזמן:

  • לקיים את השיחה,
  • לקיים אותה כשיחה טובה,
  • לקיים אותה כשיחה שמגנה על המשוחחים ומסדירה את יחסיהם
  • לעזור ביצורה וזרימתה של משמעות.

הנה הן הקומות:

1. חוק התגובה (הקיומיות):

חוק התגובה נראה כמוה חוק הבסיסי ביותר ולמעשה משתית את הקיומיות של השיחה. הוא אומר שכאשר פונים אליך אתה חייב להגיב. כאשר פונים אליך, משמע כאשר מתחילים ליצור שיחה, מזמינים אותך לקחת חלק בקיומה. והתגובה – בשלב ראשון כל תגובה – היא החומר הגלם שבלעדיו השיחה לא יכולה להתקיים. אפילו כששואלים אותך ברחוב מה השעה – החוק הזה תקף. לא כל שכן בשיחה בין שני אנשים קרובים. השיחה היא מעשה משותף שלהם, ומתן תגובה היא החוק הבסיסי של קיומה. עליך לספק את הרפליקה השנייה. היצור הזה, השיחה, רוצה להתקיים ותובע שתאכיל אותו. זהו חוק פשוט ובסיסי מאוד: לספק תשובה לשאלה, התייחסות להתייחסות, דיבור לדיבור. להיכנס אל תוך השיחה כשמזמינים אותך. כל השאר יבוא אחר כך. ועם כל פשטותו נדמה לי שזה אחד החוקים החזקים ביותר בשיחה. לא להגיב יחשב כמעשה מאוד לא ידידותי.

2. חוקי המשכיות (קוהרנטיות):

אחרי שהשיחה כבר מתקיימת הרי שיש לה חוט מלודי שצריך להמשיך לקיים ומצופה ששני הצדדים ייקחו חלק בשימורו, תחזוקו, וקידומו. כל שיחה מזמינה מקצב מסוים ונענית לחוקי קוהרנטיות. זה קשור בדברים הבאים:

  • חילופי התורות – פעם אתה מדבר פעם אני.
  • חוקי התחלפות (הסימון שסיימתי לדבר, אי התפרצות לדברי הזולת, לא לדבר בו זמנית),
  • אורך כל תור, (בדרך כלל צריך להיות שווה – רפליקה קצרה מזמינה רפליקה קצרה, רפליקה ארוכה מזמינה רפליקה ארוכה, אם כי זה תלוי בסוג השיחה).
  • אורך השיחה כולה – יש לה התחלה וסיום, ורמזים מתי זה הזמן להתחיל ומתי לסיים – יש  שיחות שמראש מוגדרות קצרות (שיחת מדרגות) או ארוכות (שיחה טיפולית), וכאשר אדם מאותת שהוא רוצה לסיים את השיחה, יש פרוצדורה משותפת שצריך לעשות כדי לסגור את היצור הזה מכל קצותיו. אפילו שיחה בת שתי רפליקות מכילה את חוקי הסיום. מאוד קשה לסיים שיחה כאש הצד השני לא משתף פעולה בסיומה.
  • בהתמקדות בשיחה (לא פתאום לפנות לעניין אחר תוך כדי שיחה, לא להתחיל שיחות במקביל, וכן הלאה).
  • הסדרת השתיקה – כמה זמן מותר לשתוק ומתי.
  • שכל רפליקה תתייחס, תהיה המשך, רצף לרפליקה הקודמת. זה שונה מאשר חוק ההתמקדות בנושא (ששיך לחוקי התוכן, ראה בהמשך). כאשר מישהו אחד אומר משהו השני צריך להתייחס למה שהוא אומר באופן כלשהו, אפילו שהוא ורצה לפנות לעניין אחר. לכן הרבה פעמים רפליקות שניות מתחילות ב: "כן אבל", או "וגם רציתי להגיד קודם" או אפילו בפשוט "לא, …"

כל הדברים הללו מאוד קשורים להקשר. שיחת מסדרון היא שיחה שלא מצופה ממנה לדיבור ארוך, שיחה בחדר טיפולים היא אחרת. בקיצור כאן שני הצדדים שוקדים על המשכיות השיחה. חוק ההמשכיות הוא המשך של חוק הקיומיות (התגובה), ולמעשה אפשר היה לכלול את חוק התגובה בתוכו.

אני מניח שהרשימה כאן חלקית ולא ממצה.

3. חוקי הידידותיות/נימוס:

ומובלע בכל שיחה ה"בעד" ההדדי. משמע, ששני הצדדים חוברים במעשה של שיתוף פעולה, ושומרים על היריעה של השיחה ביחד, כדי שיריעה זו תספק מרחב ידידותי לשניהם. זה כולל בתוכו מרכיבים בדומה ל:

  • להיות קשוב לצרכי הזולת,
  • להתחשב במקומו בשיחה,
  • להיענות לבקשה הסמויה,
  • להסכים למה שהוא אומר,
  • לבטא את החיוב של הזולת,
  • לבטא הבנה,
  • לעשות כמיטב יכולתך,
  • לשבח את הזולת,
  • לא להתמקד בעצמך,
  • לסייע כשצריך,

ניקח לדוגמא חוק-נימוס בסיסי בתרבות המערבית: כשאתה מדבר עם זולתך או על זולתך אתה תמיד מקדים אותו לפניך. אתה משבח אותו, אבל לא את עצמך. אתה נותן לו קרדיט, וזה תפקידו שלו לתת לך קרדיט. אתה לא תיקח את העוגייה האחרונה, ולא תיקח את העוגייה הגדולה בצלחת, ואם הוא נופל תושיט לו יד מסייעת שלא ייפול.

4. חוקי התוכן:

חוקי התוכן כבר נכנסים יותר פנימה למשמעות של השיחה, אבל עדיין קשורים לרבדים הצורניים של התוכן. למשל שאלת האמת והשקר, החידוש, האינפורמציה, וכן הלאה. הראשון והחשוב שבהם הוא חוק האמת. מצופה ממך בשיחה לומר את האמת.

  • אמת – לא  לשקר, לא להטעות אתה זולת,
  • רלוונטיות – לדבר  דברים רלוונטיים לנושא, רלוונטיים לזולת.
  • תועלת – להביא  מידע מועיל (לא סתם להגיד דברים),
  • חידוש – דברים  שסביר למדי שהזולת לא מכיר, לא יודע, שמחדש לו בצורה זו או אחרת,
  • אי-הזקה – לא  להביא תכנים שיכולים לפגוע בזולת.
  • אינפורמטיבי במידה – לספק  אינפורמציה במידה הנכונה, לא יותר מדי, לא לחזור על עצמך, לא פחות מדי.
  • בהירות – לדבר  בהתאם לרמה של השומע, בשפה שלו, באופן מובן לא מסורבל, לא מתבלבל.
  • דמיון – לדבר  במילים דומות, להשוות מושגים, לתאם עמדות.
  • התמדה – לא  להחליף נושא ללא סיבה, להמשיך לדבוק באותו עניין.

5. חוקי הסיפור/התסריט:

הנוגע לטיפוסי סיפורים וחוקים המיוחדים לכל סיפור או תסריט, תלוי הקשר. למשל יש תסריטים של מסעדה, תסריטים של חדר מיטות, תסריטים שבינו לבינה, תסריטים שבין הורה לילד, תסריטים שבין תוקף לנתקף וכן הלאה.

  • יחסי הכוחות בין המדברים
  • על מה מדברים ומה לא
  • התפקידים של כל מדבר
  • מי הוא שמוביל את השיחה – אצל מי היא מתקיימת
  • סגנון הדיבור.

וכך למשל שיחה בין מלצר ללקוח היא סיפור אחד שנעה על פי תסריט ידוע היושבת יפה במסעדה, אבל אם אדם היה מקיים שיחה דומה עם מישהו בביתו, ייתכן שזה היה נחשב לגס ולא ידידותי.

* * *

כל אחד מחמשת החוקים הללו הוא משפחה של חוקים, הנחות, צורות, המסדירות את השיחה ועושות אותה לאותו יצור מאוחד, קוהרנטי, שלם וסגור בקצותיו, שיש לו קיום משלו.

הם כמובן מחלחלים זה לזה וקשורים זה בזה. החוק "לא לשקר" קשור כמובן בחוק הידידותיות, ולמעשה כמעט כל מהלך בשיחה נענה לכל הכוחות הללו במשולב. לכן במקום לדבר עליהם כחמש מחלקות של חוקים (שיכולים לפעול בנפרד) אני מעדיף להתייחס אליהם כחמש רמות, או חמש קומות, שקיימות בכל אקט של שיחה. כל מהלך של שיחה מנסה לשמור על כל חמש הקומות שתלויות זו בזו, זה מובן. אם לא תהיה ידידותיות אז יש סיכוי שלא תהיה המשכיות, וכן הלאה. ושוב, החוק הראשי הוא חוק ההישרדות. השיחה, כמו יצור חי, מרגע שנולדה רוצה להמשיך להתקיים. זו הקומה הראשונה.

קומה ראשונה

קיומיות

קומה שנייה

המשכיות

קומה שלישית

ידידותיות

קומה רביעית

קוהרנטיות תוכנית

קומה חמישית

תסריט/סיפור

* * *

כמו במוסיקה טובה, יש מתח מסוים המשמר את השיחה חיה. אם היא הייתה רק הולכת על פי החוקים, היא הייתה צפויה מראש, משעממת. כל אחד היה נענה לתבנית של התשובה הבאה: "מה שלומך?", "בסדר, איך אתה?", "סבבה, מה איתך?", "גם, אז מה העניינים?".

למשל, בשיחות יותר מתוחכמות אדם יכול לפעמים להחליף נושא באמצע. זה ללא ספק שבירת חוק, ושני הצדדים יודעים זאת, אבל זה גם מבטא, כמו במוסיקה, חזרה להרמוניה מסדר גבוה יותר: זה רק "כאילו" שהוחלף נושא, ובעצם, זה מיועד כדי לחזור לאותו נושא או לנושא הממשי, והצד השני מבין זאת לבד.

כשאדם עובר על חוק מסוים הוא בדרך כלל מתייחס לזה, נותן לזה הסבר, או שמשתמע מזה משהו. למשל, אם אדם עונה בקצרה לשאלות ארוכות, זה בדרך כלל הדרך שלו לאותת שהוא רוצה לסיים את השיחה, שהוא ממהר, שיש לו עניינים אחרים. שיתוף הפעולה ידרוש מן הצד השני לסגור יחד אותו את השיחה. כדי שהיצור הזה – השיחה – לא יישאר פצוע (פתוח מצד אחד).

הייתי אומר שחוקי השיחה הם המסגרת שביחס אליה קורה ההבדל שנותן משמעות לכל מהלך ומהלך בשיחה – במידה ובאופן שהוא חורג מחוקים אלה.

* * *

דוגמא:

בטיפול טוען המטופל שהוא מרגיש שהוא לא יכול לעשות מעשה מסוים. והמטפל אומר לו, קצת בבוטות, יש לי הרגשה שזה לא שאתה לא יכול אלא שאתה לא רוצה.

על פי חוקי השיחה, ישנה כאן הפרה בוטה של אחד מחוקי הידידותיות (אינך מטיל ספק בדברי הזולת, במיוחד משתמש במילה "להרגיש"). אלא שכאן ההקשר הוא כזה שמובן מאיליו שהמטפל הוא בעד המטופל, ודווקא זו שבירה בוטה זו שמעבירה את המסר – כל כך חשוב לי ממך, אני כל כך בעדך, שאני עובר על חוקי השיחה. כביכול ההתרסה שבזה, מזמינה את המטופל לחוש כאן שיש אפילו ידידותיות עמוקה יותר מן הנימוס של פני השטח. מישהו ממש מתעקש עליו.

עוד דוגמא:

היא שואלת – אני יפה בעיניך?

ואתה, לפי חוקי השיחה, מצופה לכל אחד מן הדברים הבאים:

1. להגיב,

2. לשמור על קוהרנטיות (לעזור לשמור על השיחה ועל המשמעות שלה ועל המקצב שלה),

3. להיות ידידותי,

4. לעמוד בחוקי התוכן,

5. להכיר את תסריט החיזור ולפעול על פיו.

זה אומר שאתה לא יכול שלא לענות, ושהתשובה שלך לא יכולה להיות הרצאה, למעשה היא צריכה להיות מתואמת לאורך השאלה, היא צריכה לענות לחוקי התוכן, להיות תשובה בהירה, להיות אמת, לספק את האינפורמציה שבו בזמן תהיה מחדשת אבל לא מחדשת מדי, וכן הלאה. ובעיקר היא צריכה לעמוד בחוקי הידידותיות. שזה להגיד דברים טובים על הזולת. וכמובן אתה מתחיל להזיע, כאשר אתה לא יכול לשמור על כל החוקים הללו בו זמנית…

בעצם יש כאן משפט סמוי שמובן מתוך ההקשר – תגיד לי שאני יפה. מדובר כאן לא רק על חוקי הידידותיות במונחים של שיתוף פעולה מסביב לקיום השיחה, אלא לעניין יותר מהותי הקשור לקשר. המקשיב מבין את הבקשה היותר סמויה, וצריך, בעצם, להיענות לה כחלק מחוקי השיחה הטובה. רק שבדרך הזו הוא נאלץ לעשות דבר מה, שאולי לא היה בוחר לעשות מרצונו החופשי. בכל תקשורת קושרת יש תחושה של אובדן חירות.

* * *

אפשר, לצורך העניין להגדיר שני סוגים של שיחות, בהתאם לתכלית של השיחה:

  • שיחה הבעתית/יצירתית,
  • ושיחה של ניהול יחסים והישרדות:

בשיחה הבעתית יצירתית, חוקי השיחה משרתים את תהליך בניית המשמעות המשותף. בשיחה כזו ההבעה, האמת חשובים יותר מן הצורה וניהול היחסים. כאן שני הצדדים מטפחים זה את זה ומטפחים את השיחה, להנאתם ותועלתם, משתמשים בה כדי ליצור חיבור-שחרור ולקדם את תכליות יוצרות.

בשיחה הישרדותית, ההתמקמות החברתית חשובה יותר. השיחה נועדה ליצור מרחב בטוח, והביטחון מושג לא פעם במחיר היצירה וההבעה. שיחה כזו נועדה ליצור ניתוק-קושר. והסוג הנפוץ ביותר של שיחה הישרדותית הוא תקשורת קושרת: יש הרבה סוגים של שיחה הסתדרותית: הנדסה, אישור, האשמה, שפיטה וכן הלאה.

בכל אחד מסוגי השיחות הללו משתמשים בחוקים כדי לייצר משמעות. פעם אחת המשמעות היא האמת/יצירה, פעם שנייה היא קשורה לתחזוק החברתי, להישרדות.

* * *

יש מובן שבו הכניסה לתקשורת קושרת, קשורה לכך שאדם נאמן יותר לחוקי השיחה מאשר לזולת. אבל באופן עקרוני חוקי השיחה (כמו הנימוס במקורו) היו אמורים לשרת את הנאמנות לזולת, ולבטא אכפתיות אמיתית. ובמעשה לא פעם אכפתיות אמיתית לזולת דורשת התייצבות כנגד חוקי השיחה. משמע, במקום לנהל אתה שיחה כראוי לחבור ישר לשכבת העומק שלה – לחיבור שבלבה ולהישאר נאמן לו במחיר אובדן אפשרי של השיחה.

ועם זאת צריך להדגיש שגם שיחה מלב אל לב, אמיתית מאוד משתמשת בחוקי השיחה כחלק בלתי נפרד מיכולתה ליצור משמעות. היא כמו הסולם במוסיקה – היא אמצעי ליצור אינספור מנגינות. ורק צריך לראות איך הם לא בולעים את המהות.

* * *

שיחה, כמו כל מפגש, מכניסה את המשוחחים אל תוך מרחב משותף, שיש לו פוטנציאל לחשיפות רבה. היא לא רק הדבר שהם מנהלים יוצרים ומעצבים, אלא באופן זמני ומקומי גם מרחב החיים שלשניהם – לא רק היצור החי שנמצא ביניהם אלא גם הדבר המקיף אותם מסביב (ראה איור למעלה).

ואכן כשאנו ניגשים אל שני אנשים משוחחים אנחנו יכולים לחוש שהם עטופים בקרום, ולא בנקל אנחנו יכולים "לחדור" פנימה. זה מאוד קשור לאחדות השיחה שיניהם, לעומק שלה. וכך אנחנו ממתינים מבחוץ, ממתינים להזדמנות לרגע הנכון, אולי להפסקה בחילופי הדברים ביניהם, כדי להגיד את מה שיש לנו לומר. יש שיחות שהן כל כך עמוקות, שגם כאשר המשוחחים שותקים ארוכות, אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לחדור פנימה.

* * *

אבל דווקא הקרום הזה העוטף אותם יחדיו, כמו סוג של חדר אינטימי יותר שהם ייצרו שלא בכוונה, גם עושה אותם יותר חשופים ופגיעים זה לזה. על רקע זה הרבה מן השיחה הוא בעצם ניהול ההסתרה, מהלך משותף של התגלויות והסתרות, שכל הזמן מווסתות למידה הנוחה. בניסוח אחר, השחה היא הלבוש של העירום של כל אחד שמתקיים בכל מפגש אינטימי. ובעניין הזה יש עוד הרבה מה לכתוב ולהעמיק גם מן הצד ששיחה היא נסיגה מאינטימיות, וגם איך היא בכל זאת יכולה לחצות את הלבוש, מחדש אל האינטימיות. אינטימיות שכעת היא פחות מטלטלת אולי, יותר מחברת, פחות מסוכנת.

* * *

שני הצדדים, אם כן, מיצרים ומתחזקים את השיחה. עוטפים אותה בממברנה ומוצאים את עצמם בברית שימורה. בכל סוג של שיחה, השיחה היא אותו מרחב בטוח, מגלה ומסתיר, שבו השניים יכולים להישאר מוגנים. לשניהם לפיכך יש אינטרס לשמור אותה.  לשמור עליה כדי שתוכל לשמור עליהם. לשמור עליהם גם זה מזה, וגם מפני דברים שבאים מבחוץ. למעשה ביחד, בעזרתה שיחה, הם מייצרים את הפנים והחוץ, את ה"אנחנו והם".

זה סוג מיוחד של אנחנו. לא אנחנו שלצידי, אני וכל מי שלידי, אלא אנחנו – אני ואתה שהנך מולי. אחר כך אולי אוכל להעביר אותך לצידי, אבל בשלב ראשון – זה אתה שמולי.

ומפני אילו סכנות יש לשמור את השיחה? זהו מרחב מוגן, והרבה נתון בהבנה של מה זה מרחב מוגן:

  • שלא יהיה חשוף מדי,
  • ולא יכנסו בו חשדות,
  • שלא יחשוד שאני נגדו
  • שלא אפגע בו כדי שלא יפגע בי
  • שלא יהיה קרוב מדי
  • שלא יהיה רחוק מדי
  • שלא ינטוש,
  • שלא יעשה ברית עם אחרים נגדי
  • יש המון דברים שאסור לו לחשוב עליי
  • וצריך להסתיר את התשוקות, הרצונות, הפגיעות
  • וכמובן, שנינו צריכים להגן על השיחה מפני מפרקים מבחוץ (ילדים שדורשים תשומת לב למשל)

אז יש מובן שבו כל שיחה היא סוג של טקס הרגעה, וממילא גם טקס הסתרה.

וחלק חשוב בכל שיחה היא שיתוף הפעולה לא רק לקיים את הייצור הזה, אלא לקיים אותו על ידי הדיפת כל הסכנות. ולפעמים היבט היצירה יותר חשוב, ולפעמים היבט ההדיפה יותר חשוב.

ולפעמים זה תהליך היצירה, התנופה שלו, השותפות שלו, הדיאלוג שמתקיים, אשר בכוחו ובכוח קיומו נדחים כל הסכנות – הדיאלוג מייצר את אותה מציאות תלת-ממדית המחזיקה את עצמה, שיש לה עוצמה של חיבור וממילא נושרים ממנה הסכנות מעצמן, ולפעמים ההישרדות גוברת על היצירה, ואנשים משקיעים מאמץ מתמיד בהדיפת הסכנות – וזה נעשה עיקר השיחה.

אפשר לחשוב שהמקרה האחרון נכון רק לגבי סוג השיחה שיש בין זרים, שאז באמת יש סכנה, ומה לגבי אנשים קרובים? ובכן, אנחנו לעולם לא קרובים לגמרי. תמיד ישנה הסכנה שהקרוב,יסתבר כזר, במיוחד בעולם שלנו. ובמובן הזה, הדיאלוג, תמיד דורש לחצות מדבר, לקבל החלטה, להתייצב.

ההתייצבות מביאה לאותו בטחון מיוחד, שלא שייך לסדר הרגיל. זהו בטחון של אמונה, שקשור בדיאלוג ומגלם את השותפות היותר עמוקה – החיות של השיחה. ואכן, בשיחה של ממש, בדיאלוג, אנחנו עובדים ביחד לטוות את הדבר הזה, ויש חדווה ועליצות שכל אחד באחרותו, המשוחררת, יתרום למרחב. אנחנו משתפים פעולה בייצור השיחה בתהליך יצירתי של חשיפה והתגלות, ובאופן זה מקיימים את התלת-מימד, שהוא מרחב נושא סתירות הקשור באחרות של האחר.

מנגד, בשיחה של תקשורת קושרת, כל אחד מן הצדדים לא סובל את האחרות של האחר, והוא לא משחרר אותו להיות צד מרענן, מתחכך, אוהב. כאן אנחנו צריכים להסתדר. וכלא חד מנסה לשלוט בזולתו כדי שיכנס לסיפור שלו. כך אנו זוכים בביטחון סימביוטי, אבל מאבדים את העומק (תלת-מימד).

בשיחה דיאלוגית אנחנו רוקמים סיפור ביחד – אנחנו המספרים. בתקשורת קושרת שנינו נבלעים/נבעלים אל תוך התפקידים בדרמה. אנחנו מסופרים על ידי אותו סיפור שאחד מאתנו משועבד לו. זה הסיפור המקבילי, ה"בסדר". במצב זה הביטחון מושג על ידי הסיפור. כן, אלה שני סוגים שונים של בטחון. הביטחון האידיאולוגי והביטחון הדיאלוגי – ועל כך יש להרחיב במקום אחר.

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חוקי השיחה

  1. מאת א.‏:

    חוקי השיחה כמו חוקים באופן רחב . נועדו לתמוך בסדר החברתי , ובעצם אם מסתכלים עליהם , הם חושפים את הפחד הדאגה ותחושת הסכנה האפשרית, החדורה באדם כשהוא פוגש אדם אחר, תחושת הביטחון והסדר נשענים על מערכות החוקים אבל באמת מתחת הם אינם מצליחים לבסס אמון אמתי באחר , ואולי זה הדבר שצריך להתעורר אליו שקרום ההגנה בשמירה על החוקים האלו נישאר דקיק פריך ו בלתי מספק , בעצם מתחת ישנם שכבות של עוינות זהירות דאגה וחשד והם מוסתרים וגם מסתירים מעצמינו את המתח הקבוע בבסיס הקשרים שלנו עם המציאות . ביום יום הרי אינני זוכרת באופן פעיל שבאמת אני חוששת ממגע מעומק מחשיפה מקרבה כל אלו צועקים בתוכי במקום חשוך שאינו נגיש לי סכנה סכנה סכנה ובחוץ אני לבושה בחליפת הידידות ,חשיפת חוקי השיחה חושפות אותנו למאמץ ההסתרה ובכך חשיבותן .כשהפער בין המצב הפנימי לחיצוני נפער אני יכולה לחוש את הסבל שכרוך במצב ,התרחקות ממגע עם סבל הוא חוק בסיסי במערכת הביצורים של הנפש .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *