בשביל היונקים, ועוד יותר בשביל היונקים החברתיים, ועוד יותר בשביל האדם, השייכות היא עניין של חיים ומוות.
חיים ומוות במובן הישיר,
וחיים ומוות במובן הרגשי, המשמעי, והאמוני.
וכך, אף על פי שבמהלך שנות אבולוציה ארוכות השייכות קיבלה פנים רבות – שייכות למשפחה, לחברים, לזרמים תרבותיים, לרעיונות, לאלוהים – בסופו של דבר זה חוזר ומסתכם בזה:
להיות מחוץ לשייכות פירושו למות.
* * *
מבחינה ביולוגית-אבולוציונית יש לזה שתי בחינות:
קודם כל התינוק שנולד חסר אונים, ואסטרטגיית ההישרדות היחידה שרלוונטית לו היא להתקשר למבוגר אחראי שייקח עליו חסות – ובלי זה ימות.
והתינוק הרי הוא אבי האדם, וחוויות היסוד בשנותיו הראשונות הן גם אלה שסביבן מתגבשת אישיותו כאדם בוגר. בהקשר הזה תיאוריית ההיקשרות לימדה אותנו הרבה. ולו רק מתוך זה אפשר להבין את חשיבותה הגדולה של השייכות בחיי האדם.
אבל גם בלי זה, גם בתור בוגרים אנו ממשיכים להיות תלויים בקהילה המקיפה אותנו, אשר בו זמנית מספקת את צרכינו, ומהווה זירת מפגש ומקום לבטא בו את עצמנו.
אף שהאינדיבידואליזם מעלה על נס את האי-תלות, העצמיות והעצמאות של האדם – באמת הרבה יותר מדויק לתאר אותנו כפיסה מתוך מרקם השייכות.
* * *
לכן עם כל תחכומנו והתפתחותנו, השייכות נותרה הדבר המרכזי ביותר והדומיננטי ביותר המשפיע על חיינו. בו בזמן היא המצע של קיומנו וגם המשמעות והפסגה שלהם. וזה הולך עמוק מאוד.
כשהיא עוטפת אותנו בבריאות וחיוניות היא כמו מים לדגים ואנחנו לא ממש ערים לקיומה – היא משחררת אותנו לפעול את עשייתנו בעולם בלי יותר מדי להעסיק אותנו.
אבל כשהיא פצועה, כפי שקורה תדיר בתרבותנו, היא נעשית מקור לאינספור קשיים ובלבולים, אשר סביבם אנו נסחפים במערבולת, מפעילים כל מיני אסטרטגיות התמודדות, אשר ברוב המקרים רק מוסיפים לתסבוכת, ומרבים את הסבל.
הרבה ממבני התרבות כפי שאנו מכירים אותם היום מגלמים את התגובה לשייכות הפצועה. דרכם אנחנו ממשיכים להנחיל אותה לילדינו.
* * *
אנו רוצים, אם כן, להתמקד בשייכות וללמוד אותה לעומק – לא רק כנושא תאורטי, אלא ממש כפי שאנו חיים ומושפעים ממנה ברמות קיומנו השונות.
נרצה לברר מה היא שייכות, מאיזה "חומר" היא עשויה, מה עושה אותה בריאה ומה עושה אותה פצועה, באיזה מובן היא נושאת את התכלית והמשמעות של חיינו.
* * *
ואם המילה "שייכות" לא מספיק מובנת,
אפשר לנסות להחליף אותה במילה "אהבה" ולראות מה קורה.