הבהרות בעקבות מפגש חמישי על שייכות

1.

שאל אורן – מה הקשר בין תרגיל ההישענות לבין שייכות.

נלך לאט:

2.

הרבה דברים בגוף פועלים על ידי שתי מערכות או יותר המאזנות זו את זו ומווסתות זו את זו. כך למשל יש לנו שרירים מצד אחד של הזרוע כדי לכופף אותה, ושרירים נגדיים מן הצד השני של הזרוע כדי ליישר אותה חזרה (שרירים לא יודעים להימתח מעצמם – רק להתכווץ).

באותו אופן יש לנו שתי מערכות פעולה, שהן שני מצבי-מערכת של הגוף:

המערכת הסימפתטית האחראית לפעילות הגוף בזמן חירום,

והמערכת הפרסימפתטית האחראית לפעילות הגוף בזמן מנוחה.

שתי המערכות חיוניות לקיומו של האדם ומאזנות זו את זו.

בזמן חירום מופרשים חומרים מסוימים בגוף, העיכול מפסיק לעבוד, קצב הלב עולה, הגוף נדרך לבריחה או תקיפה, וכן הלאה.

בזמן רגיעה מופרשים חומרים אחרים, מסולקים חומרי החירום מן הגוף, הדופק יורד, העיכול חוזר, תהליכי למידה וצמיחה קורים, תהליכי הבראה, וכן הלאה.

3.

עצב הווגוס הוא מרכיב מרכזי במערכת הפרסימפתטית. כשהוא מופעל המערכת נכנסת לרגיעה.

אבל מה מפעיל את עצב הווגוס?

בגדול אפשר להגיד: שייכות.

בפרטים אפשר למנות רשימה של כל מיני דברים שיכולים להפעיל את עצב הווגוס:

קולות מרגיעים,

הבעות פנים חייכניות,

מבט עיניים,

מגע גופני,

מציצה,

הלך רוח משחקי,

נוכחות של אנשים אחרים,

נשיפה,

וכן הלאה.

כולם, בעצם רמזים שהגוף (מערכת העצבים האוטונומית) מפרש כסימני שייכות, וכתוצאה מכך נכנס למצב רגיעה. הרמזים הללו כמובן אינם מקריים. באופן טיפוסי הם מגלמים את הקשר הבטוח שבין התינוק לאימו כשהוא חבוק בזרועותיה ונושא פניו אליה.

4.

אחד הרמזים שהגוף הכי מגיב אליהם לא קשור לרמת החושים המופנים כלפי חוץ (ראיה, שמיעה, טעימה), אלא לתחושת טונוס השרירים הפנימית – במקרה זה ההישענות, ההרפיה, מפעילים את עצב הווגוס ומכניסים את המערכת לרגיעה (מה שגורר אחריו את כל שאר הסימנים – נשימה עמוקה, פנים מביעות, וכן הלאה). כמובן, גם זה לא מקרי – שוב זה מגלם בתוכו את מצב ההישענות של תינוק בזרועות אימו. גבו נשען על זרועה, הוא רפוי וסומך לחלוטין שהיא מחזיקה אותו. הגוף מגיב לזה חזק כסימן לשייכות.

5.

השייכות היא התשובה האחת,

אבל האדם, מכל מיני סיבות פיתח אסטרטגיות הרגעה אחרות מול מצבים שהוא מפרש כחירום. את רובן אפשר להכניס אל תוך הכותרת "מנטאליות של זוחל". לאסטרטגיות הללו, אומר פורג'רס, יש בסיס ביולוגי. הן יושבות על מערכת שלישית (לא הסיפתטית ולא הפרסימפתטית), פרימיטיבית יותר שכל יונק מכיל בתוכו, כחלק ממורשתו הזוחלית.

המערכת הזו מופעלת על ידי עצב הווגוס הגבי, העתיק יותר, וכשהיא מופעלת זה חוסם את פעולת מערכת ההרגעה המבוססת על ידי עצב הווגוס הבטני, החדש יותר. משמע, האסטרטגיות הללו לא רק שיש להן מחיר בכך שהן לא עובדות טוב, הן גם מונעות את קליטת הרמזים המרגיעים: המגע האנושי במקום להרגיע מעורר מתח, קולות אנושיים מלחיצים וכן הלאה.

אפשר לומר שבמקום לפנות אל מערכת ההרגעה היונקית-רגשית, פונה האדם אל מערכת ההרגעה הזוחלית-בדידותית.

האם זו מערכת הרגעה או מערכת חירום?

לכאורה, כמו מערכת ההרגעה היונקית זה מאט את הקצב (אין פה את האדרנלין של התקיפה-בריחה) אבל יש לה סימנים מובהקים אחרים: הבעות הפנים קופאות (קשה לחייך) הקול נעשה מונוטוני, המשחקיות אובדת ועוד. זה טוב לזוחלים, זה אולי עוזר ליונקים במצבי חירום קיצוניים, אבל כאסטרטגיה יומיומית זה לא טוב.

6.

פורג'רס מציע לעזור לילדים על הרצף האוטיסטי על ידי שימוש ברמזי השייכות. הוא מזהה את האוטיזם עם היעדר קריאת הרגעה אפקטיבית מחד, ועם הפעלת יתר של האסטרטגיה הזוחלית המתבודדת, מאידך (כהתמודדות עם גירוי היתר של העולם שמורגש כאיום מתמיד).

הוא מציע לתמוך בקריאות ההרגעה באופן מכוון, מושכל פשוט ומודגש יותר, על ידי הפעלת רמזים אלו. הרשימה שלו ארוכה ומדויקת יותר. כמו גם האמצעים המעשיים שיכולים לעזור בכך.

למשל – נשיפה בכלי חליל (אבל גם ה"אום" שמשמיעים בשירה הודית, שירת מקהלה ועוד – כולם מאריכים את הנשיפה. בכל נשימה שלנו הדופק מאיץ, ובכל נשיפה הוא מאט).

הנה הרצאה (שכבר הפננו אליה בשנה שעברה) שהיא אולי יותר כללית ומובנת שבה אחד הדוברים הוא פורג'רס.

https://www.youtube.com/watch?v=VAL-MMYptQc

ובאותה הזדמנות גם עוד הרצאה (בעברית) על תיאורית ההתקשרות (מה שנועה סיפרה).

https://www.youtube.com/watch?v=xJ71nA_dKEA

ולבסוף פיטר לוין סרטון קצר ומאלף – (לא הרצאה), (עם הדוב הרועד…):

https://www.youtube.com/watch?v=nmJDkzDMllc