שתי אישיויות

 

1.

מצבי הפעולה השונים של מערכת העצבים, הם כמו שתי אישיויות שונות השוכנות באדם – האישיות השייכות והאישיות הלא שייכת.

זה מסביר דברים רבים.

"אישיות", משמע, מערך שלם של מחשבות, רגשות, דרכי התייחסות, שגרות פעולה, הלכי רוח וכו', שמגלמים ביחד אופן הוויה מסוים, המשמר את עצמו ומפריד את עצמו מאופן הוויה אחר.

וכשם שאין לשפוט אדם בכעסו,

כך גם אין לשפוט אדם באי-שייכותו.

2.

כשאדם נמצא באישיותו הלא שייכת, מה שהוא רואה ומבין מן העולם, מה שהוא חש ומרגיש מעצמו, מתנהג ופועל כלפי זולתו, הכול נתון תחת אופן ההוויה הזה. הוא כמובן לא יבחין בזה, הוא יהיה בטוח שכזהו העולם שאליו נקלע – צבעיו אפורים ומנוכרים, חסרי מובן, לא ממש מחוברים והתנהגותו העוינת-מתבודדת כלפיו לפיכך היא הגיונית. אבל אם רגע לאחר מכן, באורח פלא, יעבור לאישיותו השייכת, פתאום כל מה שראה והרגיש ישתנה – אנשים שלפני כן נראו מכוערים יתגלו ביופיים, התנהגויות מעוררת מדון יראו מחדש ראויות לאהבה.

אות וסימן שמלכתחילה זה היה קשור פחות בסביבתו ויותר במצב אישיותו.

3.

לכל אדם יש שתי אישיויות, אבל מידתן היחסית משתנה מאדם לאדם.

יש אדם שאישיותו השייכת תופסת מקום נכבד בחייו. במצבים רבים ומגוונים ובלי יותר מדי תנאים מוקדמים – הוא ירגיש שייך. אחרים להפך מכך, רק בתנאים מאוד מסוימים מוגדרים ומצומצמים תתבטא אישיותם השייכת. ובכל שאר המצבים תככב אישיותם הלא שייכת.

אבל בכל מקרה, ואפילו אצל המנותקים ביותר, מתקיים אי של שייכות.

זעיר ככל שיהיה – בהגיעם אליו הרי הם שוב כמלכים.

רוצה אתה להכירם ממש – זה הזמן וזה המקום.

4.

מדובר בפיצול אישיות.

שזה אומר שיש כמו סוג של מחסום בין שתי האישיויות והן לא ממש יודעות זו על זו. כמו שיכור שבזמן פיקחונו לא זוכר מה עשה בשיכרונו, אבל יכול להיזכר בכך שוב כשיחזור להיות שיכור, גם כאן, כשהאישיות הלא-שייכת מתבוננת ממקומה על העולם, נדמה שמאז ומעולם רק היא קיימת, וכל כמה שתתבונן לאחור, תראה רק רצף ברור ובלתי מופרע של אי-שייכות.

מנגד, ממקום של שייכות, נראית תמיד האי-שייכת כבלבול זמני ולא מאוד חשוב.

בזמנים כאלה יכול להתעורר הרצון לזכור ולקבע במסמרות את לקח השייכות,

אלא שהרבה מזה לא תלוי בנו. חילופי האישיויות פשוט קורים. (זו מערכת העצבים).

תמיד יקרו.

5.

מה שכן אפשר לעשות הוא לטפח ולהרחיב את השטח שתופסת האישיות השייכת בחיינו.

כך מציע פרוג'רס לעשות בעבודה עם אוטיסטים. אנשים אלה, הוא אומר, סובלים מאסטרטגיות אי-השייכות המבודדת אותם באופן הדוק אל תוך האישיות הלא-שייכת. אבל כאמור, תמיד, גם אצלם, מתקיימת במקביל אישיות שייכת. זעיר ככל שיהיה מרחב השייכות, כשהם שם, התנהגותם שבה להיות לגמרי "נורמאלית".

וכך במקום לנסות לעבוד איתם על עיצוב התנהגות וכן הלאה – בניסיון לחולל שינויים באישיותם הלא-שייכת – מציע פרוגרס פשוט להביא אותם לאישיותם השייכת, וכל השאר כבר יקרה מעצמו.

איך עושים את זה? איך מביאים אדם לאישיותו השייכות?

היות ומדובר בפעולה של מערכת העצבים, פורג'רס מציע לעבוד ישירות ברמה זו, ולחזור ולהשמיע קריאת הרגעה אפקטיבית[1] שוב ושוב עד שיעתרו.

6.

ומה אני לומד מזה?

לכבד גם את אישיותי הלא שייכת, לדעת שתמיד יהיו זמנים או מקומות שבהם היא תופיע, כאילו מעולם לא עזבה, ותנכיח את סדר העולם אותו היא מכירה.

ועם זאת, מתוך אותו מקום של כבוד וסבלנות גם לא יותר מדי להתרגש מתמונת העולם שהיא מראה לי. כנראה שהאנשים הנוראים[2] האלה שם, הם בכל זאת לא כל כך נוראים,

זה בעיקר אני שמבוהל.

7.

וכיצד כל זה קשור להבחנה שאנו עושים בין שייכות דיאלוגית לשייכות סימביוטית?

קשור, קשור.

 

[1] כשאוטיסט חוזר על סדרת פעולות שוב ושוב – הוא מנסה להרגיע את עצמו בזה, אבל מכיוון שבדרך כלל זו הרגעה בדרך של בידוד עצמו, הרי שזו קריאת הרגעה מוגבלת מאוד. שוב, השייכות היא קריאת ההרגעה האחת האפקטיבית.

[2] האישיות הלא-שייכת היא כמו תחת הפנוט והאופן ש"האנשים הללו" הם "לא בסדר" היא בכלל לא פרופורציונית להתנהגותם בפועל – אבל אני לא יכול לראות את זה כשאני במצב לא-שייך. במצב לא שייך נראה חטאם לחלוטין ללא כפרה. הם עוכרי עולם, שייכים ל"סוג הזה" של אנשים שרשעותם הולכת דורות רבים לאחור. כמובן, אני אדם רציונאלי, לעולם לא אתבטא כך, אפילו בתוכי – אבל כך אני מרגיש… אל תשפטו אותי באי-שייכותי.