1.
הרגשתי שזה היה מפגש קצת מבלבל, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות של ההערות אלו לאחר המפגש, כדי לנסות לעשות קצת סדר בעולמה של השייכות הסימביוטית שלא בעתה.
2.
אתחיל בזה שאנו מדברים על שייכות סימביוטית שלא בעתה ועל כן היא נושאת מאפיינים של שייכות סימביוטית מקורית (שדרכה עובר כל תינוק), אבל גם מאפיינים ייחודיים משלה (שנוצרו כאסטרטגיות הישרדות מול היותה שלא במקומה), המסבכים אותה מאוד.
כך, למשל, תינוק תלוי באמו לחלוטין, היא מחתלת אותו, מזינה אותו, מאכילה אותו, נושאת אותו ממקום למקום והוא חייב להתמסר לטיפולה ולסמוך עליה לחלוטין. אין לו ברירה אחרת. אבל מבוגר כבר לא מצליח לסמוך כך על המציאות סביבו, ובמקומה של ההתמסרות מתגלים אינספור ניסיונות שליטה. הוא לא רק תלוי במה שמרגישה או חושבת זוגתו, הוא אובד בתוך אחריות עודפת, שולח ידיים דמיונות אל תוך נפשה, מנסה לעצב באופן עקיף את מה שהיא חושבת ומרגישה, מתוך אמונה כוזבת שהוא אחראי לעשותה מאושרת, ושרק אם היא תהיה מרוצה (ממנו), יש לו זכות קיום (בעולם).
הוא לא נשען עליה, סומך על טיפולה כמו תינוק, אלא מנסה לשלוט בתנאים ובאופן שמתבצע טיפול זה.
באופן הזה הוא לא יכול ממש לקבל ממנה. הוא יכול רק לקחת בכוח. מה שהיא בתורה תילחם לא לתת לו מאותה סיבה עצמה.
למעשה, מה שהוא מסתבך בתוכו זה לא התלות אלא השליטה – וזו היא, בדיעבד, שיוצרת את התלות הכבדה. השליטה לכאורה היא דרכו אל החירות, אבל באמת זה מה שכובל את ידיו: הדבר שהוא מנסה לשלוט בו – הוא נשלט על ידיו.
3.
וכך בשיחות סימביוטיות טיפוסיות – וויכוחים למשל – אנו ערים לקומה שלמה לא מדוברת בתוך השיחה, המגלמת את ניסיונות השליטה ההדדיים. כל אחד חש תלוי בזולתו וקשור על ידו, אבל הוא לא יכול להודות בכך, והוא מנסה להשתחרר על ידי ניסיונות עקיפים (שגם בהם הוא לא יכול להודות) לשלוט בזולתו, מה שרק מסבך אותו יותר ולא דווקא משחרר אותו.
זו דינאמיקה תקועה שמפרנסת את עצמה. קראנו לה "תקשורת קושרת".
התשתית של התקשורת הקושרת היא תפיסת העולם הסימביוטית. ואותה ניסינו קצת לזהות ולפרש במהלך המפגש.
4.
על פי תפיסת העולם הסימביוטית קיימת רק אמת אחת. והביטחון של האדם תלוי בקיומה היציב של אמת זו, ושלו בתוכה. לכן כל זולת שמאיים על הסדר הטוב הוא בבחינת איום והפרעה לחלום הסימביוטי. למעשה כל זולת, ללא יוצא מן הכלל, הוא איום פוטנציאלי, ועל כן יש צורך לחשק אותו מראש, בדרך כלל על ידי ניסיונות להרשים אותו, לשבות את ליבו, לתפעל אותו על ידי הסדר הטוב – תמיד באופן עקיף.
כך נעשה האדם תלוי תלות עצומה בדעתו של זולתו עליו. לא השפעה ישירה ופשוטה שקשורה בכך שאנו כולנו מושפעים זה מזה, אלא תלות כבדה שקשורה בניסיון השליטה: לזולת "אסור" בשום פנים ואופן לחשוב מחשבות מסוימות. וכל אושרי כאדם תלוי ועומד על כך שלא יחשוב את המחשבות הללו.
זה כמובן שקר. אבל אני לא פנוי לראות שזה שקר, מכיוון שכל מילימטר של נפשי מגויס בניסיון להציל את עצמי, על ידי שליטה מרובה בזולת.
5.
אחד הכלים הנפוצים ביותר לשליטה הדדית היא האשמה סמויה.
ותמיד כוחה של האשמה הוא ברובד הסמוי שלה. גם כאשר עוברים להאשמות בגלוי, נותר רובד סמוי ששם עיקר הכוח של האשמה. הקומה הסימביוטית של השיחה, היא תמיד סב-טקסט. מה שחשוף, באותו מעמד של חשיפתו, נעשה כבר משהו אחר, המסתיר תחתיו סב-טקסט חדש.
"אתה עושה מה שנוח לך, ולא מסוגל להתמודד עם אתגר".
"אתה לא מסוגל לטפל בילד שלך וזורק את זה עליי".
תמיד זה צורות שונות של:
"אתה/את לא בסדר"
או בניסוח אחר:
"אתה/את הרסת לי את הסדר" (פגמת בחלום הסימביוטי שלי, הפרעת, עיכבת).
6.
זה אף פעם לא מסתיים כאן.
מכיוון שכל אחד מן המשוחחים חש את ניסיונות השליטה של זולתו, והוא מגיב בניסיון לשלוט בשליטה.
וכל זה, שוב, באמצעים סמויים.
אני לא ניגש לזולתי ואומר לו ישירות – "אל תחשוב עליי את המחשבות הללו, במחשבות הללו אתה מערער את האמת הגדולה שבה הצלחתי למצוא לעצמי איכשהו מקום עד עכשיו, וזה עושה את קיומי לא יציב ולא בטוח." אבל אני גורם לו להרגיש באופן עקיף שאסור לו לחשוב את המחשבות הללו (שזה יהיה לא הוגן, לא צודק, שאם ימשיך בזה זה יבודד אותו מחוץ לאמת – "זה לא רק הטענות שלי, יש עוד הורים שאומרים את אותו דבר…")
7.
נתבונן למשל על המשפט: "אני לא מוכנה להיפגע שוב".
לכאורה יש כאן ביטוי לאיזו אמת פנימית, הבעה של פגיעות, רגש. אבל באופן אינטואיטיבי רוב האנשים יחושו כאן את התדר הסימביוטי ויגיבו עליו בהתנגדות גם אם לא ידעו לפרש אותו. הבה נפרש, אם כן, את הרובד הסימביוטי:
קודם כל יש איזו אמירה שמציגה את עצמה כלגיטימית, בפנייתה אל אמת כללית:
"אנשים הם לא שק חבטות האמור להיפגע שוב ושוב"
ובכלל:
"אנשים לא אמורים להיפגע." (זה לא רק אני, מתוך איזו גחמה אישית, שלא מוכנה להיפגע זה ההיגיון שמצווה זאת – אנשים לא אמורים להיפגע על ידי אנשים אחרים. זו האמת שאני מאמינה בה ומצפה שגם את תתיישרי אליה. מצופה מן השומע לקבל זאת כמובן מאיליו).
ואחר כך ישנה האשמה סמויה:
"להמשיך להיות אתך בקשר, פירושו לשים את עצמי במצב שבו את שוב ושוב תפגעי בי".
לכן רק הגיוני, כמובן, שלא להיות אתך בקשר.
ועם זאת, לא הייתי מקיימת אתך את השיחה הזו ואומרת לך את הדברים, אלמלא לא הייתה בי תקווה סמויה שתרדי על ברכייך ותודי שהכול היה טעות, שאת לא בסדר, שנעשה לי עוול אמיתי, שיותר לא תעשי זאת לעולם, ותישארי כך מושפלת ואסירת תודה בכל מגע עתידי שלך איתי, שתמשיכי לשאת בנטל האשמה ולעולם לא תרימי יותר את ראשך לחשוב שאת יותר ממני…
וכך, בשעה שהאמירה היא כביכול "לא רוצה בהמשך הקשר אתך", בעצם יש רצון סימביוטי לכניעה גמורה של הזולת. זה לא בדיוק רצון לקשר, אבל גם בפרוש לא הזמנה לפרידה. זה רצון לשבץ באופן בטוח את הזולת בתוך ה"אמת האחת" הסימביוטית.
שום דבר מן הדברים הללו לא יכול להיאמר במוצהר.
אם בתגובה היא תשיב לה: "את מאשימה אותי שהקשר איתי פוגע בך?" (לא יעלה על הדעת!).
היא עשויה לענות: "אני לא מאשימה בשום דבר, אני רק אומרת שאני לא מוכנה להיפגע יותר" (הגעתי לשלב כזה בחיים ששוב אני לא מוכנה שידרכו עליי… זה חלק מן ה"אני החדשה" שלי, הסיפור שבאמצעותו אני עושה לעצמי מקום בעולם)
וכן הלאה וכן הלאה.
8.
לכל זה יש דינאמיקה מוכרת, ולפעמים זה לא חייב ללכת מאוד עמוק – זה סוג של הרגל אישי ותרבותי שהוא יותר חזק מאיתנו. ואנחנו נקלעים אל תוך גלגליו – ניסיון לשלוט בזולת, מתוך אמונה שהולכת ומתעצמת תוך כדי השיחה – שרק אם הוא יהיה כזה וכזה (יכיר בטעותו, יודה בעליונותי, יתנצל על חטאו, יכפוף עצמו ל"צדק" שאני מאמין בו…), יהיה לי מקום בעולם.
9.
מדוע כל זה חשוב?
הרי בכל מקרה השיחה הסימביוטית היא לא השיחה האמתית ממש, והיא לא יורדת לעומק הבקשות העמוקות…
כי אף על פי שזו לא השיחה האמתית ממש – השיחה הזו מנהלת אותו באופנים רבים ומגוונים. ולפעמים ערנות למתרחש בקומה זו, היא חלק מן המסע אל קומת הלב. המשחררת.
אל השייכות הדיאלוגית.
תגובה אחת על בעקבות מפגש שישי – עוד קצת על שייכות סימביוטית