1.
אתחיל בזה שלא במקרה ביירון קייטי קוראת למה שהיא מציעה לאנשים בשם "העבודה". אף על פי שאפשר לחוות שחרור גם מתוך התנסות חד-פעמית בטכניקה הזו, זה לא מחזיק הרבה זמן ללא תרגול ואימון יומיומי (כמו יוגה) ההופך לאורח חיים.
קייטי עצמה, זכתה להתגלות בגיל ארבעים ומשהו אחרי שנים רבות של דיכאונות וחרדות, אבל בשנה שנתיים שלאחר אותה התגלות, היא הייתה צריכה לעבוד קשה ובאופן אינטנסיבי, כדי לא לשקוע חזרה לדיכאונותיה. אחר כך זה כבר נעשה לפרנסתה וחלק משגרת יומה. כל פעם שהיא מסייעת לאחרים, היא מתאמנת בזה גם עבור עצמה[1].
2.
הטענה המרכזית של קייטי היא שמקור אומללותנו וסבלנו הוא תמיד במחשבה/אמונה שאוחזת בנו. פירושו של דבר הוא שאם נמצא את הדרך להיפרד מן המחשבה/אמונה הזו, נחזור לשמחתנו הטבעית. תמיד.
מה שמעמיד את התהליך כולו על שניים:
- זיהוי המחשבה המאמללת אותנו.
- פרידה מן המחשבה/אמונה הזו.
זה הכול.
אלא שאף אחד משני הדברים הללו הוא לא פשוט.
לא פשוט לזהות את המחשבה המאוד מסוימת שבה אנו אחוזים,
ולא פשוט להיפרד ממה שנדמה לנו כמו המציאות ממש, ונתפס לא פעם גם בתור מה שאמור להציל אותנו. ("אם הוא רק יסכים לחיות איתי, הכול יסתדר")[2].
3.
קייטי פיתחה טכניקה שיכולה לסייע לשני הדברים הללו,
אבל המהות של זה קודמת לכל טכניקה – מדובר בסוג של יחס מבריא אל המציאות – עניין שאפשר להגיע אליו באופן ישיר וללא כל טכניקה.
מנגד, אפשר להסתייע גם בטכניקות אחרות.
4.
אבל רגע לפני שצוללים פנימה אל הטכניקה של קייטי יש להקשות:
הרי המחשבות שלנו לא באות משום מקום, רובן הן מחשבות על המציאות, ומבטאות את מה שאנו רואים בה. איך אפשר להיפרד מהן בלי בו-בזמן להתנתק מן המציאות? אם יש סלע גדול שיושב על הרגל שלי, זה אולי נכון באופן תיאורטי לומר שאני סובל מן המחשבה, אבל להכחיש שהסלע מונח עליה ומכאיב, זה נראה קצת כמו תרגיל של בריחה מן המציאות.
לכן צריך לדייק ולומר שאין כאן טענה אונטולוגית על טבעה של המציאות, אלא גישה פרגמאטית המבקשת לחולל שינוי בעמדתנו כלפי המציאות. ובעצם היה טוב להגדיר זאת כך: אנחנו סובלים מן המחשבות הסימביוטיות שלנו על המציאות. זה מהן שאנחנו יכולים להיפרד.
5.
מחשבה סימביוטית היא מחשבה המנסה לאחוז במציאות ולעשותה זהה לתבנית מוכרת ומוכנה מראש. ככאלה, מחשבות סימביוטיות מגלמות יחס מסוים אל המציאות. אלו מחשבות שחושבות אותנו מבחוץ פנימה, ובאותו מעמד גם מכחישות את חירותנו.
אפשר לומר שהדבר שאנחנו בעצם סובלים ממנו הוא חוסר חירות (המחשבה שאנו חסרי חירות), ואנו זוכים מחדש באושרנו, כשאנו מגלים אותה ממתינה לנו בדיוק במקום שחשבנו שהיא בלתי אפשרית לנו.
6.
מחשבה סימביוטית היא מחשבה של כורח. היא מדברת על משהו שחייב לקרות. ("אתה חייב להכין שיעורי בית"). בליבה ישנו סוג של נדר שקושר אותנו לתפיסת עולמה, ומריץ אותנו סחור סחור, נדחפים על ידי הרעיון האחד שנדמה שחייבים להגשים את התנאי שלו ("רק אם הוא יבקש ממני סליחה, אוכל להיות שמח").
בהשראת המחשבה הסימביוטית אנחנו תמיד מנסים למצוא לעצמנו מקום בסיפור של מישהו אחר, מוותרים על כוחנו כמספרים, ונעשים תלויים באישור מבחוץ שיספר אותנו.
7.
המחשבה הסימביוטית דוחפת אותנו מאחור, בלתי נראית.
לכן, לעצור, להסתובב אליה, לזהות אותה, להפנות אליה את תשומת ליבנו – עוזר.
העבודה של בייקון קייטי מיועדת לרופף את האחיזה של מחשבות סימביוטיות מסוימות, שגורמות לאומללותנו בעניין מוגדר. בתהליך הזה, הזיהוי של הוו שעליו אנחנו תלויים – המחשבה שדוחפת אותנו, ומתנה אותנו – הוא החלק הכי חשוב.
לא די שהזיהוי הזה יעשה באופן אינטלקטואלי, זה חייב להיות גם תהליך רגשי/גופני שבו אנו אכן נפגשים פנים אל פנים עם התנאי, ומזהים באותו מעמד את איכותו הכובלת כאילו נפרשו באחת כל תולדותיו ואופני קשירתו.
זהו וו מאוד מסוים ומאוד אישי, הקשור לסיטואציה מסוימת ולבלבול מסוים. לא די לזהות אותו באופן כללי, ולהגיד דברים קרובים למהותו – צריך לגעת הישר בליבו. ולנגיעה הזו יש תמיד מימד רגשי. זה נכון, אמנם, שאנשים נוטים להיות אומללים מדברים שחוזרים על עצמם, ובכל זאת כל פעם מחדש יש לזה מופע מיוחד שאותו צריך לזהות. כל אומללות היא מיוחדת בדרכה, ודורשת זיהוי מדויק של המחשבה שעומדת מאחוריה. ותמיד, אומללות = מחשבה סימביוטית מסוימת.
לך תמצא אותה עכשיו.
8.
בשבילי, הזיהוי הזה, הוא בדרך כלל כל מה שצריך כדי להשתחרר. ברגע שזיהיתי את מה שכובל אותי, ואת האופן שבו הוא כובל אותי – כל השאר קורה מעצמו.
ואם כן, מדוע נדרשת עבודת הריפוף על ארבעת שאלותיה, שהיא כביכול המסה העיקרית ב"עבודה" של ביירון קייטי?
קודם כל, כי לא אצל כל אחד זה עובד כך, שעצם הזיהוי משחרר.
אבל בעיקר משום שהשאלות הללו לא רק מרופפות, אלא בתהליך החקירה המגשש גם עוזרות לזהות לאחור, מה הוא בעצם הוו שעליו אני תלוי מלכתחילה.
בניסוח אחר: כשאני מצליח להתרחק מספיק מאמונה (על ידי ריפוף האחיזה שלי בה), אני יכול גם לראות אותה לראשונה בתור שכזו (משמע אמונה שהיא לא המציאות), וממילא רק אז להבין את העובדה שהיא כובלת אותי ואת האופן שבו היא עושה זאת (ושהיא לא הכרחית בכלל).
9.
אתן דוגמא אישית מן התקופה האחרונה, ואתחיל בתיאור הבלבול:
כבר זמן רב שאני חש מתוסכל מריבוי המאמרים שכתבתי לאורך השנים והצטברו במחשב שלי. מדובר במאות רבות, קרוב לוודאי יותר מאלף, של מאמרים שהיו חשובים בשעתו, וכעת הם מפוזרים בכל מיני תיקיות במחשב. חלק מן המאמרים נקראו על ידי עשרות אנשים, חלק על ידי אנשים בודדים, ורבים אחרים איש לא קרא. כאלה יש גם ספרים שלמים. מדי פעם אני מנער את עצמי, מדרבן אותי לאסוף לפחות חלק מן הדברים הללו בצורה מסודרת ולפרסם כדי שיהיו נגישים גם לאנשים אחרים. יש פה ושם ממש פנינים, לא חבל שילכו לאיבוד? אלא שהניסיונות לעשות מזה משהו בדרך כלל מסתיימים בקול ענות חלושה, ומוסיפים עוד תיקיות ועוד בלבול למבוכה. אני מרגיש כמי שמסתובב בבית קברות ענק, המון מצבות מוזנחות מונחות בזוויות שונות פזורות מכל עבר. לפעמים אני חושב על משהו חשוב, ונזכר שפעם העמקתי בו, והיו לי גילויים גדולים וחשובים, אבל כל זה כמו אבד בין כל ההריסות הללו. לך תמצא אותם עכשיו. זה מייאש.
10.
זו דוגמא לבלבול מאמלל.
כאן אני שוטח אותו באופן מסודר, והוא נראה קצת מובן, אבל בשנים האחרונות זו פשוט תחושה עמומה ולא מבוררת המציפה את כולי בחוסר אונים. וזה מכיל עוד הרבה פרטים אחרים שלא תיארתי כאן, ושאני עצמי לא ממש מבין אותם.
מה עושים?
בדרך כלל אני כבר יודע – אומללות מסוג זה (בלבול עמום כזה) מורה על כך שהיכן שהוא יש וו שעליו אני תלוי. בהכרח זה מורה על כך שאני חי בסיפור של מישהו אחר. מותנה על ידי הנחה/רעיון, כבול בנדר, מסתכל על חיי מבחוץ פנימה, ושוכח את אחריותי כמספר.
(בניסוח אחר: שאני לא לוקח אחריות על האנרגיות שלי, שאני מתמכר, שאני כאן בעמדה של ילד, עדיין מחפש אחר השייכות הסימביוטית שתציל אותי).
אלא שהידיעה הזו לא עזרה לי הפעם.
הבלבול נראה כל כך רחב, ומקיף ומציף מכל עבר. לא נראה שיש לו בכלל שוליים – שיש אפשרות להיות מחוצה לו (ובטח לא שיהיה איזה "אחר כך" שבו אוכל להכניס את הבלבול לכיס כמו שמכניסים קופסת גפרורים קטנה). הבלבול נראה כאומר משהו גורף על מהות המציאות, על מי שאני כולי, ועל הסיכויים שלי לחיים טובים. מבפנים זה נראה חסר תקווה. שום סיכוי שאוכל לשנות משהו גדול כל כך (לא רק אלף המאמרים, אלא כל החיים האלה שלי שהתערבבו בתוך המאמרים).
ואיה הוא הוו? והיכן התנאי? איזה נדר לקחתי על עצמי?
11.
והייתי צריך לעשות תהליך של ברור וחקירה עם אשתי, שחזרה ושאלה אותי את שאלותיה של ביירון קיטי כדי בסופו של דבר לעלות על כך שאני לכוד ברעיון הלא מאוד מתוחכם אבל האינטנסיבי, שאנשים צריכים לקרוא את מה שאני כותב. אני לא יודע עד כמה זה יכול להגיד משהו למתבונן מבחוץ – בשבילי, זה היה מאוד משחרר: "אנשים לא חייבים לקרוא את מה שאני כותב". לפחות לזמן מה, הכול נדחס חזרה לקופסת גפרורים קטנה אותה הכנסתי לכיסי. מי אמר שאלה מצבות – זו קומפוסט עשיר, אדמת יער ממש, מתוכה אני ממשיך לצמוח. והרי אני שוב כאן, בביתי, חוגג את כתיבתי.
12.
הנה דוגמא יפה ומפורטת של מפגש של ביירון קייטי עם אישה שחשה לכודה ביחסים עם בתה. אני מוצא שהסרטון הזה במיוחד חושף את פרטי העבודה ומדייק בה כל מיני ממדים:
https://www.youtube.com/watch?v=YdQMosgFtr4
והנה עוד אחד, קצר יותר (כרבע שעה), "הבן שלי אנוכי". כאן ממש אפשר לזהות את כלא חדר הדרמה, ואת האופן שבו הוא מנתק מן המציאות (והאהבה):
https://www.youtube.com/watch?v=ge6vL55DgcI
שימו לב לעבודת ההיפוך וכמה שהיא מדויקת. מרתק.
[1] מדוע בעצם צריך כל הזמן להתאמן? האם לא די להבין פעם אחת כמו שצריך כדי שזה יעבוד?
זה קשור לאופן שבו גדלנו,
ולאופן שבו אנו ממשיכים ומגדלים את ילדינו,
בקיצור, זה קשור לעובדה שאנחנו חיים בסביבה חברתית מסוימת, בשפה מסוימת, והרגלי שיח מסוימים הסוחפים אותנו אתם.
כנגד הסחף הזה – צריך לשחות.
בניסוח אחר: גורלנו כרוך בגורלם של אחרים. עד שאחרון האנשים לא יגיע לגאולה, גם אנחנו לא נוכל להתיישב שם בבטחה. האימונים שלנו, על רקע זה, הם לא רק דרכנו האישית להגיע – מתוך אותה כריכה – בתנועתנו אנחנו גם משפיעים על אחרים.
[2] קייטי משתמש בביטוי יותר רך ופחות מחייב – לא להיפרד מן המחשבות/אמונות, שזה כבר עניין אקטיבי שבעצמו מניח כל מיני הנחות – אלא רק לחקור אותן. האם את מסכימה לחקור את המחשבה הזו? אם כן, הבה נצא לדרך. והחקירה, אנחנו כבר יודעים, קרוב לוודאי שתביא לפרידה, אבל אפשר גם שתביא למקום חדש אחר.
2 תגובות על מספר הערות שוליים לעבודתה של ביירון קייטי – לקראת מפגש שמיני