עוד הערות שוליים לעבודתה של ביירון קייט

1.

מאוד קשה לזהות את המחשבות שמתנות אותנו, ולדייק בהן.

ולמעשה יש כל כך הרבה מהן:

"מותר לי להיות שמח רק ביום חג".

"מותר לי להיות שמח רק אם יש סיבה אמיתית לכך".

"אסור להיות שמח ליד אנשים עצובים או כאשר קורה דבר עצוב".

"שמחה זו אנוכיות",

וכן הלאה.

אלה לא אמונות שבהכרח היינו עומדים מאחוריהן בדעה צלולה לו נוסחו לפנינו ברורות. אלא שרובן מעולם לא קיבלו ניסוח מילולי. הן פועלות ברקע, בלתי נראות, מכתיבות בעוצמה רבה את התנהגותנו. זו אי-נראותן שנותנת להם את עיקר כוחן. הן לא שום דבר מוגדר, רק דחף עמום, דאגה, איום מוסווה, לחץ לכיוון מסוים – וכל זה דואג לכך שלא נצא מן המסלול המותווה היטב של הרגלינו.

2.

ואם יש כל כך הרבה מחשבות שמתנות אותנו, מה ערכה של מחשבה יחידה שבמקרה הצלחנו לגלות ולהתיר? איך התרה של אמונה אחת קטנה יכולה להביא אל החירות, בשעה שכל שאר אלפי האמונות נותרות ברקע וממשיכות לאחוז בנו?

זו תופעה מעניינת.

בחלקו היא קשורה לאנרגיה הכללית שמשתחררת עם הדילוג מאי-חירות לחירות, גם כשהוא קורה במחוז יחיד של הנפש.

נראה שאותה מחשבה כובלת, באותו מעמד, לא רק שחררה מכבליה שלה, אלא הקפיצה את האדם למרחב החירות. מה שלפני רגע היה בבחינת כלא, הפך לכלי תחבורה שהעביר אותו אל המרחב הפתוח, מותיר אגב כך גם את כל שאר המחשבות מאחור. לפחות לזמן מה הוא יוכל להישאר במרחב החירות הזה, ניזון מן האנרגיה של הדילוג, שכמו הייתה אצורה כל הזמן הזה בתוך המחשבה הכובלת.

3.

זה מדגיש פן חשוב בעבודה של ביירון קיטי:

אף על פי שמדובר במחשבות, רעיונות, אמונות – עניינים של הכרה הנוטים לכיוון השכל הקר והמנוכר – באמת כל זה יכול לעבוד רק מכיוון שיש לו היבט אנרגטי-רגשי-אישי.

למעשה שם מתבצעת העבודה.

לא רק ניתוח אינטלקטואלי-תוכני של מחשבה כזו או אחרת, אלא מפגש (כמו בהתמקדות) עם ההיבטים הרגשיים, הגופניים, כמעט הייתי אומר הכימיים שלה[1]. וכך גם המעבר למרחב של חירות (אל הממשות) הוא הרבה יותר מאשר "גילוי אמת הכרתית", מעין מסקנה הגיונית של חקירה ודרישה. יותר נכון לומר, שיש כאן דווקא קפיצה לא הגיונית.

כשביירון קייטי שואלת "האם זו האמת" ומתעקשת על תשובה של "כן" או "לא", ללא מילים מיותרות, היא בעצם דורשת מן האדם להשתמש בכוח שונה מן ההיגיון המסביר והמצטדק. הוא צריך לקפוץ. ואז הוא מתבונן בתמיהה על הקפיצה הזו שלו, לא מבין מדוע אמר את מה שאמר (אבל מבין מאוד מאוד – מרגיש הוא זאת בכל גופו).

4.

יוצא מכאן שמחשבה כובלת, מצד התנייתה היא בהחלט מקור לסבל.

אבל בו בזמן היא גם הזדמנות – מקפצה שבלעדיה אולי היינו מתקשים להגיע אל הממשות.

מזל שיש לנו מחשבות כאלה!

כמחשבה כובלת, הרי היא עוד אחת בקרב הרבה אחרות. כמקפצה, היא יחידה וייחודית.

לא כל כך משנה מה היא המחשבה שחוקרים – העיקר שבסוף היא מקפיצה אותנו אל היפוכה, אל החירות.

5

ועם זאת, כמובן, זה בכל זאת כן משנה איזו מחשבה חוקרים.

כדאי שזו תהיה מחשבה שנכון לעכשיו מטרידה אותנו, ואנו חשים את הסבל והמצוקה שהיא גורמת לנו. זה חשוב לא מכיוון שמחשבה אחרת לא תוכל לעשות את העבודה, אלא מכיוון שאת המחשבה המסוימת הזו, אנחנו יכולים יותר להרגיש בבשר. ואילו האחרות הן ספקולציות תיאורטיות, חסרות את המימד האישי, האינטימי והרגשי.

6.

מעניין לראות שאנרגיית החירות הזו יכולה לקפוץ מעבר לאנשים.

כשאנו צופים בזולת עובר תהליך של שחרור, זה מהדהד, מזכיר, וכמעט גם מקפיץ אותנו. אנחנו אולי לא כבולים על ידי ההתניה המסוימת הזו, אבל שוב, מה שחשוב אינו התוכן אלא המעבר האנרגטי. וכשאנו רואים את תנועת הנפש הזו קורת מולנו, אנחנו יכולים להרגיש שגם אנחנו עושים אותה.

7.

מזמין אתכם, לאור כל זאת, לצפות בשיחה הבאה שהיא קצרה מאוד (כארבע דקות), שבה משוחחת ביירון קייטי עם אישה מקסימה ואמיצה.

"אני שמנה מדי" – https://www.youtube.com/watch?v=D4oxaZlzjzI&feature=youtu.be

ראו את זה קורה לה, וכשזה קורה לה תראו שזה לא רק בראש – כל ההוויה שלה משתנה. שפת הגוף, האנרגיה הרגשית, הקסם שלה. שווה לצפות מספר פעמים כדי לעמוד על הפרטים.

8.

אז מה, האם תהליך של ארבע דקות יכול להיות אמיתי?

אומרים – ישועת ה' כהרף עין.

בוודאי, אחר כך יחזרו לאחוז מחשבות אחרות, הרגלים, התניות, ואולי אפילו מחשבה זו עצמה בדמות חדשה – ביירון קייטי מתארת זו כמו ים, כמו הגאות שחוזרת ומציפה את היבשה שנחשפה לרגע – אבל נכון לאותו רגע, הקסם שריר וקיים.

9.

אחרית דבר קצרה: אולי זה לא מדויק להגיד שזו המחשבה/אמונה שכובלת אותנו. אנחנו אסורים בתוך חדר דרמה, מהופנטים על ידי התוכנה הקדמונית, שאובים אל תך מערבולת התקשורת הקושרת, מכורים לשייכות הסימביוטית, וכל זה הוא מסה גדולה מאוד של חומר המקיפה אותנו מכל עבר וסוגרת עלינו ומנתקת מן הממשות.

אבל,

אף על פי שקירות חדר הדרמה בנויים מהרבה חומרים אחרים – נראה שכל פעם מחדש יש אמונה אחת, שהיא המפתח – אולי ממש הדלת השלמה.

כבר נתתי פעם את המשל הזה: יש קופסאות קרטון שמקופלות מיריעה אחת של קרטון, כשכל קיפול יוצר מעין נעילה של הקיפולים הקודמים לו, ולבסוף יש איזה זיז קטן שחותם את העסק. אחרי שמתירים את הזיז הזה אפשר בקלות לפרוש מחדש את כל הקופסה, על כל נעילותיה. כזו היא המחשבה וכוח שחרורה כשמדייקים לזהותה. החדר אולי נותר במקומו, אבל אנחנו כבר מצאנו את הדלת, ויצאנו דרכה[2].

 

 

 

 

[1] בוהם, שעסק בדיאלוג והוא אחד ממקורות ההשראה שלנו, כתב הרבה על הפרופיוספשיין (proprioception) של המחשבה – משמע על כך שהיא לא רק תוכן, אלא בעלת "גוף" אותו ניתן להרגיש בלי קשר לתוכנו.

[2] ולפרק את החדר הזה ממש, הוא כבר עבודה פילוסופית מורכבת וארוכה, וספק אם הוא יכול להתבצע בשלמות, בלא שכל התרבות שאנו חיים בה, תעבור טרנספורמציה דומה. (על זה גם אמרתי בעבר שהשער אל החירות הוא שער צר, שרק היחיד, בלבדותו ובעירומו, יכול לעבור בו).