קרנבליות ודיאלוגיות

1.

מעניין הקשר הזה בין קרנבליות לדיאלוגיות ולא מובן מאיליו.

מה שיש לנו בראש בדרך כלל על קרנבל לא בהכרח מושך אותנו להסתכל עליו כמקום של יושר וכנות, שעושה מקום לזולת, שיש בו הקשבה עמוקה וריבוי פנים וכן הלאה.

ובכל זאת בחטין לא רק רואה את הקשר אלה גם טוען שהרבה מן הדיאלוגיות צמחה מתוך הקרנבליות.

2.

קצת רקע הקרנבליות מתוך וויקיפדיה:

"לדידו של בכטין מהות הקרנבל היא חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. השולי הופך למרכזי: פעולות הגוף והפרשותיו נהיים מוקד עניין, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. הקרנבל מוגדר על ידי המציאות היומיומית המשמימה ומשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, בכך שהוא פותח לדיון מחודש את סמליה. בכטין טוען שהקרנבל מלא בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון".

בכטין ייחס לקרנבל משמעות עמוקה על חיי הקהילה בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה. הכנסייה ומוקדי הכוח הפיאודליים הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין על ידי מופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים. נותרת תקשורת חדשה בגובה העיניים שמבוססת על "מגע חופשי ומוכר".

3.

הקרנבל הגיעה לשיאו בימי הביניים והיו תקופות שבהם אנשים בילו כל שנה שליש בחייהם בקרנבלים מסוגים כאלה או אחרים.

נראה שעל מנת להבין את פריחתו צריך לשחזר את סוג השיח שהיה נהוג אז – שיח ממודר מאוד, שבו אין חוצים את הבדלי המעמדות, המון בירוקרטיה ופורמלאיות, דיבור צורני ונימוסי השומר על כללי הטקס, שמיועד לנהל יחסים ולחזק שגרות חברתיות.

על רקע הדבר הנוקשה הזה הקרנבל לא היה רק חגיגה של פריצות (ברוח החגיגות הפגאניות שקדמו לנצרות), אלא גם הזדמנות לחירות של מפגש ולמפגש של חירות – הוא אפשר את סוג השיחה הלא פורמאלי, הלא מעמדי, שבו ה"שוטה" יכול להגיד את האמת שהייתה אסורה בחיי היומיום. הדיבור הכנה הזה, החושפני, המשתף ברגשות – כך לפחות לפי בחטין – צמח שם. הוא אפשר סוג של אינטימיות שלא הייתה מוכרת בזירה הציבורית הרגילה.

אני רק יכול לדמיין את ההשפעה העצומה שהייתה על אנשים לשהות כל כך ממושכת במרחב הקרנבלי. נגיעות מטלטלות, שמן הסתם הותירו חותם עמוק בלב כל ילד ובוגר.

4.

היום יש למרחב הדיאלוגי כפי שלמדנו להכיר אותו איזו חזות של רצינות קשובה,

אבל אולי הצחוק וממד מסוים של קרנבליות, עדיין נחוצים לו.

 

 

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *