1.
אפשר להתייחס לכל רגש/הרגשה כ"מצב פעולה" של כלל המערכת.
זה אומר שבמקום שהגוף-נפש יפעיל שיקול דעת נפרד לגבי כל מיני פרוצדורות ספציפיות הוא מגדיר מראש פרוטוקול הכולל בתוכו מערך שלם של פרוצדורות. בדיוק כמו שהצבא מגדיר מספר מצבי כוננות שונים שלכל אחד מהם פרוטוקול המגדיר סדרה שלמה ומקיפה של פעולות והתייחסויות, ואין צורך להחליט ולתת הוראה נפרדת לכל פעולה והתייחסות.
וכך למשל כשאדם נמצא בכעס, זה כולל כבר בפנים חומרים המופרשים בגוף, פעולה אופיינת של מערכת העיכול ואיברים אחרים, מחשבות מסוימות, דרכי תגובה ופעולה, אופני תפיסה וחישה. על כל אלה הוא לא מחליט בנפרד – הם באים כמכלול, וצובעים את כלל הווייתו.
בו בזמן הם גם אופן פעולה בעולם, וגם האופן שבו הוא חש ומבין את המציאות.
בניסוח אחר אפשר לומר שרגש/הרגשה הוא אופן הוויה.
2.
חוקרים והוגים רבים לאורך ההיסטוריה ניסו לעשות סדר בעולם הרגשות – להגדיר כמה ומה הם הרגשות הבסיסיים, לבדוק את מידת האוניברסאליות שלהם, וכמו במחקר זואולוגי לתייג ולמיין אותם למחלקות לסוגים וכך ליצור טקסונומיה מקיפה של עולם הרגשות.
בשבילי הניסיון הזה מעניין לא כל כך בגלל המיון עצמו כמו בשל העיקרון העולה ממנו היכול לשפוך אור על המהות של הרגשות והאופן שבו הם פועלים בחיינו.
3.
רגש כאופן הוויה כולל בתוכו:
- את האופן שבו אנו יוצאים לקראת העולם (פועלים בו),
- את הפילטר דרכו העולם בא לקראתנו (כלומר האופן בו אנו בוחנים תופסים מבינים ומרגישים את העולם),
- ושני הדברים הללו ביחד מגדירים את האופן שבו הרגע הבא צומח מתוך הרגע הנוכחי. משמע, האופן שבו השיחה מתקיימת כשיחה[1].
אפשר גם לומר שהרגש כאופן הוויה הוא מנגנון הוויסות המתאם את אופן היותנו בתוך העולם.
ואף על פי שנוטים להתייחס לרגש כדבר מה שונה ממחשבה או מתחושה גופנית – בהגדרתו כאופן הוויה הוא כולל את כל אלה כחלק בלתי נפרד ממנו. אדם בדיכאון לא מתאפיין רק בחומרים הזורמים בגופו, אלא גם בו בזמן בסוג מסוים של מחשבות ההומות בראשו ומעצבות את האופן שבו הוא תופס את המציאות.
ומה גרם למה – המחשבות לחומרים המופרשים בגוף או החומרים המופרשים בגוף למחשבות? אני חושב שיש כאן מעגל היזון חוזר. וגם אם היה אחד מהם שהתחיל את התהליך (וכל פעם זה יכול להיות אחד אחר), בסופו של דבר מה שחשוב הוא שהם ביחד מצמיחים באופן טיפוסי את הרגע הבא מתוך הרגע הנוכחי.
4.
אם הייתי ניגש למלאכת המיון של הרגשות, הייתי מתחיל ליצור עץ שבסיסו הוא תחושת הקיום, ומשם הוא מתפצל לשניים – ההישרדותיות (אין מקום) והידידותיות (יש מקום).
אלה שני הענפים הבסיסים מתוכם מתפצלים ענפים נוספים.
וכך למשל הענף ההישרדותי, כידוע, מתפצל לבריחה, תקיפה, וקפיאה. הכעס שייך לתקיפה, הפחד לבריחה, והשיתוק הרגשי (חוסר אונים) לקפיאה. וכל אחד מהם מתפצל לעוד ענפים, שמתפצלים לעוד ענפים וכן הלאה. כל אחד מהם בעצם מייצג תהליך של דיפרנציאציה שהתרחש לאורך האבולוציה – תהליך שלקח אופן הוויה בסיסי והכניס בו דיוקים לאור הנסיבות המיוחדות שבהם מצא את עצמו האדם. עד שאנחנו מגיעים לתקופתנו, שבה אדם מסוגל לחוות רגש מאוד "מתוחכם" עדין ואנין טעם (למשל הלך רוח קפקאי).
ועדיין הרגש הוא לא רק מן עניין פנימי, אלא חלק ממנגנון הוויסות של היותנו בעולם, שמיועד לתמוך בחיים ולהעמיקם.
5.
תהליך הדיפרנציאציה אומר בעצם: במצב המסוים הזה שבו מופעלים באופן אוטומטי מאות פרוצדורות ומופרשים חומרים והלכי מחשבה, אין להפעיל את פרוצדורה מספר 35 ולא את מספר 40. זהו מנגנון וויסות של הוויסות. וזה יעשה את ההבדל למשל בין דיכאון אפרורי לדיכאון כחלולי.
6.
הדיוקים הללו שהפרידו רגשות לגוניהם השונים קשורים הרבה לשייכות ולשפה. יש לנו אלפי חומרים כימיים בגוף, ומן הסתם מערך שונה של התקיימותם בגוף מקביל לרגשות שונים, אבל עדיין אין להשוות בין זה לבין דרגת ההבחנה שיכולה להגיע אליה השפה, באינטראקציה עם המציאות החיצונית, ובחסות הקהילה.
בניסוח אחר, מנגנון הוויסות עושה הרבה שימוש במילים ובמחשבה – ואלה גם יכולות לעשות שינוי בהרגשה.
ועם זאת הסיפור כאן נעשה מורכב כיוון שמנגנון הוויסות המילולי יכול לעשות שני דברים שונים: הוא יכול לדייק את ההרגשה והוא יכול לדכא אותה. הדיוק שלה – כמו קריאה בשמה הנכון – יוליך אותה הלאה – יזרים אותה למחוזות חדשים. ואילו הדיכוי שלה, בדרך כלל רק יקבע אותה, וישים מחיצה בין האדם לבין המציאות. השיחה כאן נתקעה. הרגע הבא צומח מתוך הרגע הנוכחי באופן כבול. אין התחדשות, אין חיות.
7.
נחזור להתחלה. אמרתי שהפיצול הראשון הוא בין ההישרדותיות לבין הידידותיות. זו התפיסה הבסיסית ביותר של המציאות, שאני חושב שיש אותה גם לתולעת – ניסיון לאבחן האם העולם נגדי או בעדי – ושני מצבי פעולה שונים של המערכת בהתאם לשתי הנסיבות הללו.
אז קודם כל אני מרגיש שהעולם נגדי או בעדי (ופועל בהתאם).
ורק אחר כך אני מרגיש (בהנחה שאני מאבחן שהוא נגדי) באיזה אופן הוא נגדי (וכאן תתעורר למשל הקנאה).
8.
החלוקה הבסיסית הזו בין בעדי או נגדי איננה סימטרית – שני הענפים הללו אינם זהים בגודלם ובכיוון תנועתם. זה לא כמו שתי אופציות זהות באיכותן רק בכיוונים הפוכים (כמו שאולי אפשר להתרשם מן השפה). ה"נגדי", במובן מסוים, הוא חשוב יותר לאיתור.
שני הענפים הללו יושבים על גזע אחד – תחושת הקיומיות – והייתי אומר שהידידותיות ממשיכה באופן רציף יותר את הקיומיות, ובמובן זה היא פחות מורגשת כמשהו נפרד. ואילו ה"נגדי" הוא מובחן וברור יותר.
בהמשך יש לצמיחת הענפים גם השפעה על הגזע – היבטים מסוימים ההישרדותיות – בעיקר מנגנוני הוויסות שנועדו לדכא את ההרגשה, פועלים גם על הגזע – על תחושת הקיומיות, ובסופו של דבר גם עלולים ליצור את האלחוש של תחושת הקיומיות.
9.
כל העץ, על ענפיו השונים הוא חלק בקיומנו. במובן הזה אי אפשר להגיד שיש רגשות "שליליים". כעס, שנאה, קנאה, כולם הם חלק מפנתיאון החיים. כולם חשובים ולכולם יש ברכה ומסר שחשוב לנו לשמוע.
אבל,
המורכבות החברתית אליה הגענו – היעדר השייכות הקהילתית, היעדר המגע הגופני, היעדר קריאת הרגעה אפקטיבית – כל אלה יצרו סדרה שלמה של אופני הוויה שאנו קוראים להם "דרמטיים". הם קשורים לענף של ההישרדותיות – זה ברור, וקשורים לענף של הקפיאה שיוצא מתוך ההישרדותית, וקשורים לענף של הבדידות שיוצא מן הענף של הקפיאה.
לאופני הוויה אלה גם קראנו "רגשות" להבדיל מ"הרגשות". ולענייננו חשוב מאוד להבדיל בין השניים. רגש הוא הרגשה שגורשה וחזרה בדלת האחורית. מן יציר כלאיים שבו האדם תוקף את עצמו. זה יצר את מעגל ההיזון החוזר שלא מאפשר תנופה, וממילא לא מאפשר את היניקה מן השורש (העובר דרך תחושת הקיום).
הרבה ממה שמתייחסים אליו בתרבותנו כרגשות, קשור לעולם הדרמטי הזה. הוא לא מחבר אותנו לעולם אלא מנתק אותנו ממנו – עושה אותנו בועות, כמו עץ שאינו מעוגן בקרקע. נדמה לי שהמסר של כל הרגשות הדרמטיים הוא אחד – אתה לא מחובר.
אני תוהה אם נכון להתייחס לאהבה כהרגשה – אולי היא הצוף הזורם במעלה הגזע כשאנו מחוברים לקרקע הממשות.
10.
כאן תמצאו רשימה חלקית בהחלט של רגשות (200 שמות הרגשה).
אני חושב שכל אחד מאתנו מרגיש רגשות ייחודיים שלא תמיד הוא יודע לתת להם שם. סופרים טובים הם אומנים בדיוק בזה. וה"שם" שהם נותנים להרגשה יכול להשתרע על פני פסקה שלמה. מי שכבר חווה פעם את ההרגשה הזו יוכל לזהות אותה דרך התיאור. ולפעמים לחוות אותה לראשונה דרך התיאור.
כמו שכותבת מחברת המאמר – לפעמים אנחנו לא מוצאים את המילים לתאר את מה שאנחנו מרגישים, ובמובן הזה מרענן לפגוש את הריבוי הזה, אבל לזכור תמיד שזה עדיין רק חלק.
[1] השיחה בעצם שוזרת יחדיו את הפעולה והחישה, את האופן שבו אני יוצא לקראת המציאות והאופן שבו המציאות פוגשת אותי.