1.
זו תגובת הישרדות – אקט הסתדרותי שברוב המקרים הוא חזק מאיתנו.
הצורך בביטחון משלח אותנו כילדים מבוהלים לארגן את תנאי המציאות כדי לעשות לנו מקום בטוח בתוכה. את הביטחון הזה, אנחנו צריכים לייצר, בדיוק מכיוון שאנחנו לא סומכים על אחרים שיעשו זאת בשבילנו.
לכן אנחנו שולחים אלף זרועות להחזיק בכל מה ובכל מי שנדמה לנו שהוא תנאי לביטחוננו. מארגנים, דואגים, שולטים, קושרים, מכינים את הקרקע לאותו יום שבו תסתיים מלאכת ארגון התנאים ונוכל להופיע במלוא הדרנו.
2.
ואף על פי שהיום הזה נדמה קרוב, משום מה הוא מאחר להגיע.
למעשה, אנחנו כל כך עסוקים בארגון התנאים שיאפשרו את הופעתנו המלאה עד שרגע ההופעה הולך ונדחה, וברבות הימים אנחנו שוכחים את מטרתנו המקורית וארגון התנאים נעשה לאורח חיינו, הרגל של שגרה המספר את עצמו, ושוב אין שואלים עליו.
3.
ומדוע היום הזה מאחר להגיע מלכתחילה?
קודם כל מפני שיש תמיד עבודה לעשות. עוד קשר פה, עוד הידוק כאן, עוד חור שצריך לכסות – הרי זה לא סתם, אנחנו צריכים לוודא את ביטחוננו לפני שאנו מופיעים. אנחנו לא רוצים להסתכן. אנחנו חיים רק פעם אחת.
4.
ואחר כך היום הזה נדחה משום שהניסיון הזה לשלוט, להחזיק, לארגן את התנאים, נתקל בהתנגדות של המציאות ושל האנשים המאכלסים אותה. משום מה הם נוטים לחמוק מאחיזתנו ונעשים רעועים לנו במידה כזו שאנחנו מוצאים צורך להתחיל את הכול מחדש, ובשבועות ונדרים, ופולחנים של סדר וארגון, מבקשים להכניס את הכול לסדר: אתה תעמוד פה, את תהיי שם, אל תזוז, תחשוב את זה ואת זה, ואת תחייכי בדיוק כך, אל תאשימי, אל תלך, תדבר כך וכך, את תחזיקי את זה כך…
מה, מעולם לא ראיתם מישהו שנוהג כך באנשים חוץ מבמאי סרטים?
תופתעו. נכון, איש לא מדבר כך ישירות – הרי זה גם חלק מן התנאים שצריך לנהל (הנראות) – אבל באופן עקיף ומתוחכם רובנו שקועים במלאכה הזו.
ובו בזמן מנסים להשתחרר מן הקרסים שהטילו בנו אחרים כדי לסדר אותנו להיות להם בטוחים.
5.
ולבסוף, היום הזה מאחר להגיע, מכיוון שמעשה ארגון התנאים, אף שהוא נעשה כדי לספק ביטחון – הוא למעשה המקור העיקרי לחוסר הביטחון. חשבנו שארגון התנאים מייצר ביטחון, או לפחות מתקדם לכיוון הזה, אבל זו אשליה שאלמלא היינו כל כך עסוקים, היה די קל לראות אותה.
בפועל ארגון התנאים הוא בדיוק האופן שבו אנו מתנים את הופעתנו ועושים את קיומנו פריך ובלתי מאושר. כל תנאי שאנו מתנים להיותנו, הוא פחות אנחנו שיכול להיות. כל ארגון כזה נובע מהנחת הבסיס שאין לנו זכות להיות, ומאשש אותה בעצם ארגוננו.
6.
רק אם יאהבו אותי, אם יחשבו עליי מחשבות טובות, יבטיחו לא לנטוש אותי, לא יחשבו עלי כל מיני דברים,
רק אם אני עצמי אעשה כך וכך, אהיה כזה וכזה, נחמד, לא פוגע, חכם, חרוץ, נדיב, מנוע, ואשתדל בעניין הזה והזה,
רק עם אנשים מן הסוג הזה, בטמפרטורה הזו של החדר,
רק אז יהיה לי בטוח להופיע (תהיה לי הזכות להיות).
7.
בשעה שבאמת כל מה שנדרש הוא הצעד היחיד:
להסכים להרגיש. ללא זנבות.
שזה כמו להגיד: פשוט להופיע.
8.
ואם יש בכל זאת משהו שיכול לעזור, זה הכיוון ההפוך:
אני משחרר אתכם. מרשה לכם ללכת, מרשה לכם לדחות אותי, מרשה לכם להאשים, מרשה לכם לא לאהוב אותי, מרשה לכם לאהוב אותי. זה לא תלוי בכם.
זו עצמאותי.