כל הכבוד, כוחה של השפה הסיפורית
1.
"כל הכבוד!", אומרת האם לבנה הפעוט, מעודדת אותו באיזה עניין חדש שהצליח בו. היא מביטה בו בגאווה והוא, אף שאינו מבין את הצרוף "כל הכבוד", מבין ומרגיש את מה שהיא מוסרת לו, וזה משמח אותו ומרנין את ליבו. הוא רוצה מזה עוד.
אבל אני, לא בפעוט מתעניין כעת, אלא באמו שאמנם היא דווקא מבינה את הצרוף, אבל מה שהיא עושה באמצעות המילים הוא הרבה יותר ממה שלמדנו עליו בשיעורי הדקדוק בבית הספר.
המילה עוזרת לה למקד הרגשה.
להנכיח אותה גם בשבילה וגם בשביל בנה.
2.
"כל הכבוד", היא אומרת לו.
ומה אם לא הייתה לה אפשרות לדבר?
כיצד, למשל, נהגה האם האנושית הקדמונית לפני שידעה לדבר?
מן הסתם היא הייתה מבטאת את גאוותה בקריאת התרגשות או בתנועת יד ואולי רק במבט אילם, לא לגמרי מודעת להרגשתה הפוסחת בין הרצון לעודד אותו, לבין הצורך לבטא משהו שקורה אצלה.
משהו מזה היה עובר לפעוט הקדמוני, והרבה לא היה עובר. לא כמו היום. שכן כשהיא אומרת היום "כל הכבוד!" היא לא רק נותנת דרור לדבר מה שהומה בה ומבקש ביטוי, אלא היא בעצמה נזכרת שכך היא מרגישה, ובאמצעות המילה הזו היא ממקדת ומעוררת מחדש. דומה שכל הפעמים שהשתמשה במילה זו – אולי כל הפעמים שאנשים בכלל השתמשו בצרוף הזה – מתגייסות כדי למקד אותה ולהנכיח את ההרגשה,
שכעת יכולה לעבור לבנה,
שלא יכול להתעלם ממנה וממה שזה עושה לו,
ואשר כעת יש לו גם כתובת עבור מה שהוא מרגיש – "כל הכבוד".
3.
אכן, השפה שלמדנו לנתח בבית הספר באמצעות כלים של תיאוריות בלשניות – כלים המתארים מבנים, המפרטים מרכיבים, והמדגישים את הסטטיות – עושה עוול לשפה הממשית שהיא תמיד מבע חי, משובצת בתוך הקשר, ונושאת בתוכה הן את השיריות והן את הסיפוריות.
מבחינה זו אין זה נכון לומר שסיפורים בנויים ממילים ומשפטים. יותר נכון לומר שמילים בנויים מסיפורים. ואף על פי שזה אולי מנוגד לתפיסה ההנדסית שמתקשה להשיג איך הקטן יכול להכיל את הגדול ממנו, בפועל, כל מילה, כל הבעה חיה, היא עולם שלם המכונס בנקודה אחת.
לא סתם עולם – סיפור.
והמבקש להבין את השפה ואת האופן שבו היא מתאפשרת ופועלת, צריך להבין תחילה את הסיפוריות ואת השיריות.
4.
"כל הכבוד" היא אומרת לו.
מלבישה ומאחדת את הרגשתה במילה, בכוחה של שפה ותרבות המגבה אותה.
המילה הזו לא רק מתארת את הרגשתה או מנסה לגרום שיקרה לו משהו. כמבע חי בתוך דיאלוג, היא גם זה וגם זה וגם הרבה יותר מזה. גם מבטאת את גאוותה, גם מעודדת אותו על עשייתו, וגם מחברת ביניהם ומאפשרת למה שהוא יותר ממילים לעבור ביניהם. בדיבורה היא יכולה להרגיש את שמחתו על שמחתה, והוא יכול להרגיש את שמחתה על שמחתו.
כך שאף על פי שמדובר במילים – המילים נגעו.
וכמו שנגיעה היא תמיד דו-סטרית – הנוגע גם הוא ננגע – כך גם כאן.
וכמו שחשמל יכול לעבור עם היווצרות החיבור – כך גם כאן קורה דבר מה חדש עם כינונו של החיבור. לקרוא לדבר החדש הזה "משמעות" יכול להיות דל מלתאר את מהותו – אם נתעקש להישאר בעולמות הדקדוק והבלשנות.
5.
כמובן, לא תמיד המילים מגלות כל כך הרבה, לפעמים הן גם מכסות.
היא אומרת לו "כל הכבוד" או "יופי" וזה רק הרגל אוטומטי, שבחסותו היא אומרת בכלל דברים אחרים. לא מגע היא יוצרת, אלא דווקא התנתקות. המילה שיכולה להיות כל כך ממקדת, מזכירה, מרעננת, נעשית בהקשרים הללו דווקא לכדור שינה המרדים ומכסה על מציאות ששוב אין מכירים בה ולא רואים אותה. "כל הכבוד, עכשיו לך לשחק עם אחיך".
כן, גם לזה מסוגלות מילים, וגם זה מעלל רב כוח.
לפני היות המילים היה הרבה יותר קשה לכסות, לנתק, להפריד. אנשים היו רגישים לרמזים אחרים, ותשומת ליבם עוד לא הלכה שולל אחרי כיסוי המילים – המציאות נותרה חשופה ונוגעת.
6.
אבל היום זה בכל זאת "כל הכבוד" חי, אותו היא אומרת.
פנויה לפגוש, שמחה להתרגש.
והוא, הפעוט, שנפגש בפעם הראשונה במילה הזו, ומרגיש את הכול בלי להבין, יכול להתחיל להבין אותה כיוון שהיא נושאת עמה סיפור. הסיפור הוא כל ההתרחשות הזו הקורית בינו לבין אמו, ואשר יהווה את הגרעין שסביבו יתלכדו חוויותיו הבאות וייצבעו את המילה הזו במשמעות המלווה אותה. עד שיגיע היום וגם הוא יאמר לזולתו:
כל הכבוד.
תגובה אחת על כל הכבוד, כוחה של השפה הסיפורית