1.
ובאשר לסיפור של הקורס הזה – "התייצבות" – צודקת נועה באמירתה על השרלטנות.
וזה מטריד אותי, כמובן.
בעיקר כשאני מנסה להוכיח שאני לא (שרלטן).
2.
אני נוהג לומר על עצמי שאני מומחה בהליכה לאיבוד. מישהי שהייתה קצת יותר חומלת אליי הציעה פעם לנסח זאת אחרת: שאני מומחה במציאת הדרך מחדש. זה גם נכון.
ובכל זאת זה לא עושה את זה יותר קל.
בתקופה שהובלתי את "מיתר" כמעט מדי שבוע היינו יוצאים לטיולים עם הילדים, ופעם אחר פעם הייתי מתפתה לנסות דרכים חדשות וקיצורי דרך מעניינים ומוצא את עצמי תקוע בחורש קוצני עם ילדים שמאבדים סבלנות והסעה שעוד מעט נחמיץ (וגם קרה שהחמצנו).
אבל כל כמה שהבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה – אני הרי ראשון הסובלים במצבים הללו – כשהיה מגיע הרגע, הייתי אמנם מחרף את עצמי ומודיע לי שאני הולך להצטער על כך, ובכל זאת בוחר בשביל הקטן ההוא, שאין לדעת לאן הוא מוביל.
מזוכיסט?
3.
זה נכון, אם כן, אני שרלטן. שולף מן הכובע, בא למפגשים עם רעיון כללי ולא תמיד מעובד לפרטיו, מנסה כל מיני דברים שאין לי מושג אם הם יצליחו או לא, ממציא תיאוריות חדשות ובודק אותן על אנשים, דברים שהרבה מהם בכלל לא מתוקפים ולא מגובים בספרות המחקרית, מגשש את דרכי בקול רם, מוביל ללא תכנית שנתית ערוכה מראש ומסודרת, מהסס בין דרכים חלופיות, מתבלבל בדרך…
אבל אחרי כל זה האם יהיה זה נכון לומר שאתם באים מכיוון שכל זה הוסתר מכם, ובאיזה אופן מתוחכם הצלחתי להוליך אתכם שולל?
האם לא עדיף להגיד פשוט שאנחנו נפגשים כי אנחנו רוצים להיפגש?
4.
"עמימות" היא השיעור הגדול ביותר שלנו כאן ובכלל.
קראנו לזה "לנוח בבלבול", ופמה צ'ודרון התייחסה לזה בראיון כ"רעיעות" המקורית של חיינו.
יותר מכל תוכן או תרגיל, ומעבר למפגשים השונים – זו אותה ואת דרכיה שאנחנו לומדים כאן. והלימוד הזה נושא עמו רפואה.
אלא שעמימות גם נוטה לעורר תגובת נגד. וההתנגדות הזו, בדרך כלל, עושה את הפעולה ההפוכה ללימוד. היא מקשיחה, מרחיקה, מנתקת, יוצרת שעמום. כשהדרך לא ברורה, כשהרהיטות לא קולחת, כשהמשמעות לא גלויה – התנופה מתחילה להתפרק, וקשה להתגבר על האינסטינקט לחפש איך אפשר לברוח מכאן כמה שיותר מהר לפני שהספינה טובעת.
5.
ובכל זאת יש משהו לא נוח בהגדרת ה"עמימות" כרפואה.
כי מה בעצם יבדיל בין עמימות שיש בה עומק לבין סתם התנהלות שטוחה ונטולת טעם? על פניו אפשר להשתמש בתירוץ העמימות כדי להצדיק מראש כל שיעור שטוח, כל עצלות, כל פחדנות, כל כישלון, וחוסר כשרון ואין-אונות וחוסר מיומנות – ובאמתלה הזו להמשיך לדרוש תשלום ותשומת לב עבור דבר מה שאינו ראוי לכך.
אולי ככלות הכול צודקים המתנגדים בבקשם לברוח מן הספינה. הרי יש ספינות שכדאי לברוח מהן – אולי זו אחת מהן.
מה, אם כן, מבחין בין הליכה לאיבוד פורייה לכזו שאיננה פורייה או כבר איננה פורייה?
6.
אני חושב שהכיוון עושה את ההבדל.
משמע, האם אנחנו יוצאים לקראת העמימות מוכנים לפגוש אותה או להפך, מפנים לה גב, מתאמצים להימנע ממנה, מנסים לסדר אותה, לשרוד אותה, לכסות אותה, לספר עליה סיפורי הצטדקות, נבהלים…
ולכאורה כל זה מטיל את מלוא האחריות על השומע/לומד. הוא זה שיכול לפרש עמימות ולהפכה לבעלת משמעות ועומק, ואם הוא רואה כאן בעיקר שעמום – זה כיוון שלא עשה את עבודתו כהלכה. אבל זה רק לכאורה, שכן היכולת של אדם להתמסר איננה שרירותית, היא מעוגנת בהרבה דברים אחרים שקובעים בשבילו. וכך, גם אם זה נכון שהעומק הוא הפרי של פעולת ההתמסרות, הרי שיש איזה תואם בין האדם למציאות שמושך אותו להתמסר לעניינים מסוימים ולא לאחרים – כל אחד ודרכו המיוחדת. יש אחד שעבורו הרצאה משמימה במתמטיקה (שעל פי מיליון קריטריונים היא שטוחה), תהיה בשבילו עמוקה, כי הוא מצא את הקריטריון האחד שעושה לו הבדל, ויש אחר (הרבה אחרים למעשה) שבשבילם זה נותר שטוח, מבלבל ומעורר חוסר אונים.
הקו המפריד בין עמימות עמוקה לשרלטנות הוא לא מוחלט. העמימות לכשעצמה איננה שטוחה או עמוקה. אני רוצה לכבד את המציאות על כל גילוייה, ולהגיד שכל מה שיש הוא בעצם עמוק מאוד. תמיד הוא מחובר למציאות הרחבה יותר שהיא פלא. וכך גם הבחירה של אדם להתעמק או לא להתעמק בעניין איננה עניין שרירותי, גם היא מעוגנת באותו פלא, ואני רוצה לכבד גם אותה במקומה. אין דבר שאינו מראה שבה אנו נשקפים לעצמנו. אין בדל מחשבה או רגש, ובפרט תחושות ניתוק, חוסר שייכות, חוסר משמעות, שאינם נושאים מסר המזמין להתעכב עליו ולפענח אותו. אבל אם מתבקש מכאן להפנות גב וללכת, או להפך, להישאר ולהעמיק בעמימות, הנה, את זה חייב כל אדם להכריע בפרשנותו היוצרת.
חזרנו לכאן – נפגשים אנו כי אנחנו רוצים. זהו סיפור של חירות.
אבל האם אנחנו רוצים?
האם ייתכן שגם זה עמום?
ההצטדקות, מכל מקום, אינה עוזרת לחירות. שייכת היא כבר לסיפור אחר.
7.
אבל זה גם נכון שהרבה מן הנכונות שלנו לפגוש את העמימות קשורה לסיפור המסגרת שבו העמימות הזו מוכלת. מדוע אנחנו כאן? מה אנחנו עושים? האם זה חשוב? סיפור המסגרת נותן "תירוץ" להתמסרות, ועם ההתמסרות בא העומק.
זו ההתמסרות שעושה את העומק. היא הממשית. ובה אנחנו יכולים גם לגלות את החירות.
אדם יכול לחצות את מדבר סהרה עם סיפור מספיק טוב. זה לא בדיוק הסיפור שנותן לו כוח – זו ההתמסרות. הסיפור עצמו לא נותן את העומק וגם לא את האמונה, אבל הוא מזכיר להאמין ולהתמסר. כשאותו אדם יפגוש מכשולים במדבר סהרה, הוא יוכל לסגת, או להמשיך לגשש עד שימצא את דרכו.
8.
יש סיפור גדול שמספר אותנו – לא רק אנחנו מספרים סיפורים.
שזה גם אומר שיש סדר עמוק והרמוניה המקיפים אותנו, ומלווים אותנו בדרכנו. הסדר הזה הוא לא בהכרח דומה למה שאנו מנסים לאחוז בו במושגינו הסטטיים המתנגדים לתנועה. הסדר הזה הוא סדר יצירתי, הוא נובע במפגש של הידוע עם הלא ידוע – במפגש שלנו עם העמימות.
הנכונות שלנו להאמין בקיומו של סיפור גדול המספר אותנו, יכול לדייק את מעשינו בעולם, ולעזור לנו לפגוש את הבלבול באופן פורה. אם אנחנו חושבים שהכול שרירותי, ואנחנו אלה הממציאים את הכול על פי הלך רוחנו, זה בוודאי מוציא הרבה מן הרוח ממפרשינו. אבל כשאנו מאמינים שהיצירה שלנו משוחחת עם מה שגדול מאתנו (הוא הסיפור הגדול שמספר אותנו), זה עושה אותנו אמיצים בחיפושנו. לא במקרה אנחנו כאן. יש טוב שרוצה בטובתנו.
זה יכול להוריד קצת מן הצורך להצטדק. גם אנחנו, כל אחד בדרכו, מחפשים טוב.
הבה ניתן גם לשרלטנים לחיות.