הנה מספר הערות שרשמתי לעצמי בעקבות המפגש השני של אומנות החיים:
1.
מרגיעה אותי האפשרות לטמון את זרעי תובנותיי בתוך האורגן הדיאלוגי, במקביל לניסיוני ללקט אותם לכתב.
במקום שאנסה להיות חכם לבד, אני חובר אל הקבוצה הדיאלוגית, ומרגיש שהיא יכולה להיות חכמה בשבילי. במקום לאגור את החוכמה הזו באופן על-זמני, כסוג של רכוש פרטי, היא נעשית לפוטנציאל אשר אני יכול לממשו בכל רגע על ידי התחברות לממשק הקבוצתי. אני לא צריך לזכור שום דבר מלבד הידיעה הזו – שחוכמה נמצאת בעולם והיא איכות של קבוצות מיוחדות שאני יכול להיות חלק מהן.
בטרמינולוגיה החדשה הזו להיות חכם זה לא פעולת הלימוד והרכישה של ידע חדש, להיות חכם זה אומנות ההשתתפות והחבירה. והזיכרון הקבוצתי החי הזה, וחוכמתו, הם תמיד עשירים כל כך הרבה יותר, ממה שאני יכול להיות לבד.
2.
אני מבחין בין האורגן הדיאלוגי לבין הגוף החברתי. הגוף החברתי הוא התאספות של אנשים שנוטה להשטיח ולעמוס את החלל, האורגן הדיאלוגי מאופיין בתלת ממדיותו כמו גם בכוחו לשמור על החלל פנוי.
3.
במפגש כמו שלנו, רוב הזמן, רוב המשתתפים – מקשיבים.
וההקשבה היא לימוד ואימון, ויש בה גם סוד המביא לנוכחות.
כשכולם נעתרים לה, היא פותחת בתוך הקבוצה חלל של נוכחות.
אבל,
בתור מנחים אנחנו דואגים לפעמים שאולי סבב "מה שלומך?" ארוך מדי, ולא לכולם יש את הסבלנות.
כשהקבוצה הולכת ומתפתחת היא גם משתכללת ברגישותה, ונכנסת למימד הזה העושה אותה יותר ויותר דומה לאורגן דיאלוגי. אורגן דיאלוגי לפעמים הוא כמו תיבת תהודה רגישה, ודי אפילו שאדם אחד יחוש אי-נחת, כדי שזה יעבור לשאר.
אז אנחנו דואגים גם עבור אותו אדם וגם עבור הקבוצה.
אבל כמובן, הדאגה שלנו, היא בעצמה רעש. וגם היא עוברת לשאר, ואולי אפילו יותר מאי נחת של מישהו אחר, בשל מקומנו בקבוצה כמנחים.
אז יש פה איזון שעלינו ללמוד בין הקשבה למה שיש וזיהוי שהגיע הזמן לסיים את המעגל, או לרענן אותו בהקשבה לגוף או בכל תרגיל אחר, לבין השהיית הדאגה והפיכתה לאמונה.
4.
האבוקדו,
שהיינו רוצים לדעת את מידת בשלותו, בלי שהבדיקה שלנו תהווה בעצמה מרכיב המשפיע על המציאות ומשנה אותה.
ובין אותה הקשבה פסיבית ליש שמשתדלת בכל כוחה לא לגעת, לא לשנות, כדי להיות מאוד מדויקת בהבנת היש כפי שהוא לפני ובלי ההתערבות שלנו,
לבין הלך הרוח ההנדסי שכלל לא מעניין אותו היש – רק תוכניותיו ואיך לכפות אותם על המציאות,
ישנה גם אפשרות שלישית, שהיא המרכז של אומנותנו: לדבר עם המציאות.
זו לא אפשרות איזוטרית נדירה, אלא משהו שאנו עושים כל הזמן. רק לא תמיד יודעים לקרוא לה בשמה ולדייק בדיבורה. בספר "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים" אני מנתח את התפיסה החזותית כדוגמא לממד הזה.
האפשרות השלישית הזו קשורה להבחנה בין פעלתנות מרעישה לבין עצם נקיטת העמדה, בין התערבות למעורבות. כי בסופו של דבר תמיד אנחנו חלק מן העולם אפילו בהקשבתנו – לא רק שאנחנו לא יכולים לדעת מה הוא העולם בלעדינו, לא בטוח שהעולם יודע מה הוא. וגם כשאנחנו נמנעים מלנקוט עמדה, זו נקיטת עמדה.
כאן גם נמצא זרע האמונה.
5.
שרשרת המהדקים הייתה בשבילי לא רק פעילות אלא גם מטפורה. הרבה פעמים מעשים סמליים, כאלה שאנו עושים מתוך צורך הסתדרותי, נעשים רזים כמו חוט של מהדקים.
וזה כמובן גם רומז לפרויקט העצמי, שלעולם אינו נח.
גם כשאין שום משימה מסוימת, אנחנו נתונים מראש בתוך המשימה הגדולה. וזו משימה זו שגם מטעינה כל משימה קטנה בדחיפות שלה, בצורך להצליח, בביקורת העצמית, ובכל מה שעושה את תנועת ההסתדרות.
6.
וכמה קסם יש בסדקים.
אלה שמתגלים בתוך המעשה ההסתדרותי ודרכם אפשר פתאום לחוות את הלחות הצבעונית, של מציאות אחרת.
ואפילו זה היה רק לרגע – עונג משזירה, מהקשבה לצליל, מן הזרימה או המקצב – זה מספיק כדי להשאיר עקבות. כאן נמצא הזרע החי, שעתיד לנבוט מחר או מחרתיים.
7.
מעשה הסתדרותי, בניסוח אחר, הוא מעשה של אגירה.
מעשה ידידותי הוא זרימה. כמעט תמיד, סוג של נתינה.
8.
ואם הדבר שקורה, הדבר המרכזי שקורה, הוא הסתדרותי או ידידותי – את זה רק האדם בעצמו יכול להגיד, ולא על ידי ניחוש או הסקה, אלא מתוך ראייה ישירה.
זו לא רק מן פרשנות או הבחנה תיאורטית, זה הכי בבשר של הממשות שיש: או שזה מעשה הסתדרותי או שזה מעשה ידידותי. זה אמנם יכול לבלבל ואדם יכול גם לא לדעת ולא להיות בטוח, אבל אחרי שהוא כבר ראה ונגע בבשר – זה ברור.
9.
ושמתי לב שלפעמים קל יותר לאדם לאהוב את עצמו כשהוא נמצא במצב פרידה.
כי אז הוא לא צריך להסתבך בכל מיני שיקולים של שייכות, המתנים אותו ואוחזים בו ומגבילים את חירותו. בפרידתו הוא חוזר להיות לבד, ובלבדותו הוא יכול להישען במלואו על אהבתו העצמית. הוא לא מתפתה לתת לאחרים לעשות זאת בשבילו.