הערות בעקבות מפגש ראשון של "אומנות החיים"

הנה מספר הערות שרשמתי לעצמי בעקבות המפגש הראשון של "אומנות החיים".

1.

הדבר המרכז שקורה איננו רק דבר מרכזי שקורה, אלא גם הדבר שמארגן את כל השאר סביבו ולאורו מתפרשים הרמות האחרות של המציאות. אם למשל הדבר המרכזי שאני עסוק בו הוא להרשים את זולתי, אז כל מיני מהלכים אחרים, דברים שאני אומר ועושה, מגויסים לעניין הזה, והם היו נראים ונחווים אחרת לו היה לי עניין מרכזי אחר. רואים את זה יפה בפעילותו של ילד כשהיא מגיעה לעומק.

הנה המאמר הקלאסי של אלינור ראש בנושא הרמה הבסיסית, שטוען שיש מרכז טבעי, שאנו מתכנסים אליו:

http://commonweb.unifr.ch/artsdean/pub/gestens/f/as/files/4610/9778_083247.pdf

ובכלל נושא המרכז הוא נושא מרכזי, אני מנחש שעוד נגע בו בהמשך.

2.

חלק מן העניין בגילוי הדבר המרכזי שקורה ברגע זה קשור בחירות שאני זוכה בה עם הגילוי.

לפני הגילוי הייתי "קורבן" לעיסוק הזה שסחף אותי אליו בלי בכלל להיות מודע לו. נסחפתי אחר הפרטים, הלכתי אחרי התוכן.

אחרי שהכרתי במה שקורה, אני יכול לחייך ולנשום מחדש ברוחב. אפילו אני לא ממש יכול לבחור אחרת, עדיין ההכרה במציאות מעניקה מרווח נשימה.

3.

מעניינת שאלת האקטיביות – עד כמה אני אמור – נוכח מציאות מורכבת, מבלבלת, מצוקתית – לעשות משהו בעניין, לפעול להצלתי למשל, או רק להיסחף בתוך המערבולת ולקוות לטוב.

יש לשאלה הזו נוסחים שונים, והיא חוזרת ומופיעה ברמות שונות ובעניינים שונים.

ויכול להיות שיעזור כאן להבחין בין עצם נקיטת העמדה, לבין התסיסה.

כשאנו מציעים לנוח בבלבול – אנו מציעים לנקוט עמדה מסוימת. אף על פי שזה "פסיבי" לכאורה, זה גם סוג של יוזמה, הליכה לקראת, ערנות. מנגד, אפשר שאדם יהיה מאוד תוסס ואקטיבי, אבל שהאקטיביות הזו תהיה סוג של תגובה מכנית, שהוא לא באמת ער בתוכה, ולא באמת בוחר בה. הוא לא משיב למציאות הוא מגיב עליה (מופעל על ידה).

שזה כמובן לא סותר את זה שיש מצבים בחיים שדווקא נדרשת בהם פעולה יותר תוססת, ואקטיבית. יש עת לכל דבר.

4.

יש לי צורך לשוב ולרכך את הדיוק. עודף דיוק (לפעמים אני קורא לו גם "היצמדות יתרה לאמת") יכול להכשיל אותנו, ולהוביל אותנו לעולם מופשט מדי, רעיוני מדי, מוזר ולא מחובר.

המחשה יפה לכך יש בסרט המצויר "הכול בראש" בקטע שבו הם מנסים לעשות "קיצור דרך" ועוברים בחדר ההפשטות. אם לא ראיתם וגם אם כן, שווה לראות זאת שוב:

https://www.youtube.com/watch?v=7PAxm9vHB6U

(החל מן הדקה ה26)

וכך אני רוצה להזכיר שבעצם הדיוק לכשעצמו הוא כלום ללא התנועה.

דומה הדבר לסירת מפרש שבזמן מנוחה, תנועת ההגה שלה לא תשנה בה דבר, אבל ברגע שהיא בתנועה כל תנועה קטנה של ההגה תשפיע על כיוון התנועה של הסירה ותדייק אותה. זה אומר שני דברים, גם שהדיוק מתייחס לתנועה והתנועה היא העיקר. וגם שדיוק דורש שתהיה תנועה קודמת שהוא מתייחס אליה, בלי זה הוא מאבד משמעות.

התנועה היא התכלית, וכל מטרתו של הדיוק היא לעזור לתנופה ולזרימה.

5.

והתנועה מביאה אותי אל הלב (שהוא ה"מזרים" ומייצג את התנועה),

ולמשאלה שהובעה שהסדנה תסייע לעבור מן הראש ללב.

במובן מסוים, יכולנו אכן להגדיר כך את מטרת הסדנה – לחבור לממשות, כלומר לעבור מן הראש ללב. אלא שהדיכוטומיה העממית בין ראש ללב, שכולנו מושפעים ממנה, יכולה גם לבלבל, ולעודד להשליך דברים שלא כדאי להשליכם, ולהתמכר לדברים שלא כדאי להתמכר אליהם. ואם ללכת אל דימוי הגוף, ישנו מקום שנמצא בתווך בין הראש ללב – הצוואר, הגרון – שהוא המקום שממנו אנחנו מדברים, ומייצג את המוסר – האהבה בדמותה הדיאלוגית. מן מזיגה כזו של ראש ולב.

אחרי הדיוק הזה אפשר לומר שאכן על זה אנחנו מתאמנים:

לעשות שוב ושוב את המסע מן הראש אל הלב. למצוא מחדש את התנופה של התנועה

6.

ולבסוף – ההלם של המפגש עם אנשים חדשים, לא רק אדם זה או אחר, אלא עם המכלול, ומה שזה עושה לגוף ולתודעה. ואיך זה תמיד וכל פעם מחדש מעלה את שאלת השייכות, ומזכיר את שאריות השייכות הפצועה.

המורכבות הזו מבלבלת, ולא קל לשהות בה בנוחות – הנטייה היא לחזור ולהסתדר מולה.

האם זה הדבר העיקרי שהייתי עסוק בו?

גם אם כן, קרו במקביל דברים אחרים, שחלחלו פנימה, והשאירו אותי בסוף הסדנה מתפעם ומשתאה מול הדבר הזה שקרה, והאנשים שהיו מעורבים בו.

תודה.

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *