בעקבות מפגש רביעי של אומנות החיים

1.

זו עמדה  שעוזרת לי:

הזכות לטעות.

אם מישהו היה רוצה שלא נטעה – אלוהים מלמעלה למשל – הוא היה צריך לדאוג להוראות יותר ברורות. בפועל, באנו לעולם ללא ספר הדרכה. שום קובץ הוראות לא יצא צמוד אלינו מרחם אימנו, מורה כיצד עלינו לחיות, מה הדרך הנכונה לשימוש ב"מכשיר הזה" שהוא אנחנו, ואפילו לא מה מטרתו.

מה שאומר בשבילי שאנחנו חופשיים לנסות, לגשש, לחפש, להמציא לנו דרך. ובדרך להתבלבל, לטעות, ליפול, ליצור לנו דרך ייחודית, גם אם היא שונה מאוד מכל דרך מוכרת. לא רק שזו זכותנו – בשביל זה אנחנו כאן. (ושהקנאים ימותו). מותר לנו לגשש אחר האור, לחפש את הטוב, כפי שאנחנו מבינים אותו, ולא כפי שאחרים מבינים אותו. גם אם בסופו של דבר יתברר שפגענו בדרך הזו בעצמנו ופגענו ביקרים לנו – עדיין זו זכותנו וחובתנו. למעשה, אין באמת שום ברירה אחרת. אף אחד לא אומר שזה הולך להיות קל או שההצלחה מובטחת. אם זה היה כך, לא היה על מה להיאבק. אבל לנסות חייבים. והניסיון ראוי ושווה.

2.

אני אומר – ימותו הקנאים – כי בסופו של דבר זה הם – או הייצוג שלהם בדמיוני – שמענישים אותי על שהעזתי לחרוג וללכת בדרכי.

בעולם הנפש הפנימי: קנאים = ממסד

= ההנחה שיש ספר הדרכה, ופרוטוקול מדויק של חיים נכונים.

ועל רקע זה כל ניסיון לחרוג נתפס כסוג של "יהירות" או "ידיעה עצמית מופרזת" או "יציאה מן הכלל" או "פגיעה בסדר הטוב" או כל כינוי אחר שבשלו מקפדים את ראשי. בצדק.

3.

עונש הוא מילה חזקה. מלווה בנופח של חטא.

ולראות את מה שקורה לי כסוג של "עונש" הוא חזק ומטלטל.

לעונש יש לא פעם אופי של הוצאה מן השייכות – אתה, צא החוצה מן הכיתה. כנס לחדר שלך.

והבוקר, בשיחה עם אורנה, עלתה בדעתי מחשבה חדשה:

העונש הוא כביכול הדרך של הקבוצה להגן על עצמה מפני המפריע, אבל כשמדובר בהענשה עצמית, יכול להיות שזו גם דרכי להגן על הקבוצה מפני הנזק שאני יכול להסב לה. אני מבודד את עצמי כדי שהקבוצה לא תמשיך לסבול ממני. אם אני "רע" זה המעט שאני יכול עדיין לעשות למען הכלל. אז נכון שבדרך כלל חושבים על הענשה עצמית במונחים של עיסוק עצמי מוגבר, אבל מסתתרת מתחת לזה גם ההתבוננות החוצה והרצון להיות טוב לאחרים. לא רק אני לא זכאי להיות בחברת אנוש, אלא אני מגן על הסביבה מפני פגיעתי האפשרית.

זה רומז אולי על איזה אינסטינקט בסיסי המעדיף את הסדר של הקבוצה על פני הסדר האישי. כמו ילדים שיצדיקו תמיד את הוריהם ואת הסדר שהם מייצגים ויראו את הבעיה בהם ולא בהוריהם, כך גם ביחס לקבוצה – אנחנו מעדיפים שהסדר הגדול יישמר, והקרקע היציבה והבטוחה תשמר, כי החלופה(שהכול יתמוטט) היא יותר בעייתית.

4.

מה שמביא אותי אל אומנות החיים.

שלא שייכת לדיסציפלינה פסיכולוגית או דתית או טיפולית או רוחנית כזו או אחרת, ויחד עם זאת מחבקת את כולן בתוכה, ומחפשת להעשיר את חיי האדם באופן ידידותי.

והמילה אומנות מצביעה על הפן האסתטי, ומסתתרת בה המילה אמונה, והיחס המשחקי, היצירתי, הידידותי אל החיים. כמו שליצירה יש ערך אסתטי גם לחיים יש טעם משלהם. מול ענייני בריאות וענייני חיים ומוות, הממסד מקבל את כל הלגיטימיות לקחת את המושכות לידיו, אבל דווקא בזמנים כאלו, נדמה שחשוב לשמור על הפרספקטיבה הזו של אומנות החיים, שלא שוכחת את טעמם.

5.

פלדנקרייז מזמין לעשות את התנועות שהוא מנחה בשיעוריו, ב"אלגנטיות". לכאורה מדובר בהיבט אסתטי חיצוני, ולמעשה זה ביטוי למקום שממנו מתבצעת התנועה.

אלגנטיות היא אחד הסימנים של מעשה ממשי.

לכן גם התנועה הממשית מהפנטת. יש לה איזו אחדות פנימית, היא נושאת את טעמה בתוכה, והטעם עושה את האחדות הפנימית.

לעומת זאת, המעשה הסמלי נוטה להתפרק למרכיבים לא קשורים. משום שהמרכז שלו חלש (הטעם, ההמשכיות, המקצב, המשחקיות) אז גם אין מה שימשוך פנימה ויאחד את המרכיבים מכוח משיכה זו.

מבחינה זו עשייה ממשית היא כמו שירה. יש איזה אחד במרכז שהוא יותר מסכום חלקיו, ושהכול רומז אליו. תנועה סמלית מנגד, היא ללא כתובת פנימית כזו. כמו מעשה מכונה – אין בה "בפנים".

בספרו "האיש שחשב שאתו היא כובע" מתאר אוליבר סאקס אדם שנפגע בזיכרונו וחי במציאות מפורקת. על מנת לתפקד הוא נעזר בשירה. יש שיר שמלווה למשל את ההתלבשות שלו ועוזר לו להכניס בה סדר. לשירה יש איזו אחדותיות מצד מהותה, והיא כמו סוג של זיכרון חיצוני. כך קצת גם המטרונום. הוא יכול לעשות מסגרת.

6.

האם הביטוי "מעשה סמלי" הוא ביטוי מדויק?

אנחנו יודעים שמעשי אנוש הם עשירים ברבדים של משמעות, הרבה מרבדים אלו הם סמליים, מתקשרים מסר. במובן זה לכל מעשה יש גם איזו איכות סמלית, ובכל זאת הצרוף הזה: "מעשה סמלי" בא להצביע על משהו מאוד מסוים וממשי מאוד.

אולי קצת כמו הביטוי "שייכות סימביוטית" שבהקשר מסוים משמעותו "שייכות סימביוטית שלא בעתה" כך גם "מעשה סמלי" הוא בעצם דרך להגיד "מעשה סמלי שלא במקומו". כלומר המקום שבו הסמליות בלעה את הממשיות, ורוקנה את המעשה מפנימיותו.

7.

כשמבולבל, אבל גם בכלל,

אני אוהב לרדת לקומת הגוף. להיות נוכח עם מה שיש ולא לדעת.

להסכים לא לדעת.

כי לדעת, ברוב המקרים, זה להסתדר (לשלוט, לטרוח לעשות מקום, להציל, לארגן).

זה להצטרך לעשות משהו.

זה להרגיש שמה שיש זה לא בסדר, ולכן צריך לעשות משהו וצריך לדעת מה לעשות.

במובן זה, לדעת, זה לא להאמין,

שיש לי מקום בעולם.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *