בעקבות מפגש חמישי של אומנות החיים

1.

ההסכמה לגעת בכאב יכולה להביא עמה תנועה של ריפוי. לא משהו שאנחנו עושים כמהנדסים, בניסיוננו לפתור את הבעיה, אלא התרחשות שאנחנו מתמסרים לה מתוך ההקשבה למה שחי בנו.

והכאב חי.

והריפוי הזה יכול לקרות גם כאשר המציאות עצמה נותרת סבוכה ונטולת פיתרון כקודם.

2.

אבל לפעמים נדמה שה"טריק" הזה לא עובד.

האדם מדבר על כאבו, אבל שום רווחה לא באה בעקבות זאת. אדרבא, מתעוררים אצלו דברים ישנים שהיה מעדיף לשכוח, חרדות מציפות, והעיסוק הזה בכאב מותיר אותו בתחושת חסר, ייאוש, חוסר תקווה.

אז אולי הנגיעה בכאב היא לא רעיון טוב כל כך?

3.

עולים לי כמה דברים:

הראשון, שאולי הוא לא נגע באמת בשורש הכאב, במה שחי, אלא רק לידו, בהתגבשות שנרקמה מסביב לכאב. ואף על פי שעם השנים הצלקת הזו נעשתה חלק מן הכאב, באמת היא רק התגובה לכאב, שכבת הסבל המתגוננת מפניו,ונגיעה בא אינה מניעה תהליך מרפא.

השני, שאולי לא די לנגוע בכאב, ולהסכים לחוות אותו. צריך לעשות זאת בתוך הקשר של אמונה המוכנה לקבל את הריפוי, ונעתרת לתנועתו. לפעמים אדם מתבצר בכאבו. הוא כבר כל כך רגיל אליו עד שזה משמש לו מגן מפני העולם ומפני פגיעה גדולה יותר. אז הוא אולי נוגע בו אבל גם מתעקש לא לזוז ממנו.

השלישי, שאולי צריך להתנסות בדבר הזה כמה פעמים – בתנועת הריפוי הספונטאנית – כדי להתמסר לתנועה שאחרת נדמה שכל מה שהיא עושה זה מחיה את הכאב. אבל כמובן, להחיות את הכאב זה כל העניין, כי התנועה צומחת ממה שחי.

הרביעי, שאולי הנגיעה בכאב צריכה להתרחש בתוך הקשר של אמונה רחבה יותר הסומכת על העולם, וחשה מראש תקווה, גם כשהיא מיואשת. על זה נאמר שבעת נפילה חשוב לאן מכוונות פניו של האדם – למטה או למעלה. האם האדם בזמן כאבו ער לקלוט ניצנים של התחדשות ולמנף אותם להתרוממות כללית, או שהניצנים הללו עוברים לידו בלתי מובחנים והוא דבק בייסוריו.

ואולי כל הדברים הללו הם לא נפרדים כל כך, אלא היבטים שונים של אותו עניין.

4.

זה יבדיל בין הנגיעה המתלוננת והקורבנית, ש"יודעת" שהדברים לא יכולים לבוא לתיקונם, לבין הנגיעה שלא נאחזת בידיעה העודפת הזו של העתיד, ומשאירה פתח להתרחשות חדשה.

לנגיעה הראשונה אפשר לקרוא "תלונה" (קיטורים, התמכרות לסבל, קורבנות),

ולשנייה "נגיעה בכאב".

ומה שאני רוצה להדגיש כאן הוא שידיעת העתיד, שבתור מהנדסים אנחנו נותנים לה הרבה ערך, באמת היא סוג של חיסרון. יותר משהיא ידיעה היא אמונה שמה שהיה הוא גם מה שעתיד להיות, ותחת אמונה זו, היא גם מהלך שלא מאפשר למציאות להשתנות.

במעבר מרגע לרגע מקדים האדם להעביר לרגע הבא את הקופסה שהוא נתון בה ברגע זה, ואחר כך, כשהוא פוסע בעצמו אל תוך הרגע הבא – כלומר אל תוך הקופסה שהוא כבר הניח שם – הוא מתפלא ששום דבר לא השתנה. "אמרתי לכם!"

5.

וכך אני מגיע למסקנה שעל מנת שהנגיעה בכאב תהיה פורייה,

צריך לזרוע אותה בתוך רחם אי-הידיעה.

בדרך כלל חושבים על תקווה כסוג של קשר "מלא" עם העתיד, בעוד שהייאוש הוא קשר "ריק" עם העתיד. במקרה הראשון (התקווה) האדם מדמיין כל מיני דברים טובים שיכולים לקרות, ובמקרה השני (הייאוש) אין לו את הדימויים המעודדים הללו.

אבל אולי זה הפוך: אולי התקווה היא ההסכמה לא לדעת ולא לכפות על העתיד את הדפוסים הישנים – מה שמשאיר את האדם פתוח להפתעה ולהתחדשות. ואילו הייאוש הוא הידיעה העודפת – הוא "יודע" ששום דבר לא הולך להשתנות.

6.

"מה שהיה הוא מה שיהיה" הוא כלי הנשק שהאדם מרים בזמן שהוא חש מותקף כדי להגן על עצמו. זה נעשה לאינסטינקט של המהנדס, תגובה הישרדותית שבה הוא ממהר לדעת.

אף אחד לא יתפוס אותו בלתי מוכן.

7.

ממילא מובן מדוע הוא אינו מרבה להיתקל בהפתעות. סגור הוא היטב בתוך קופסה חסינת הפתעות.

אבל באמת, מצד המציאות (הפואטית):

הכול צפוי להפתעה.

8.

לכן, אולי, לנגיעה חיה בכאב יש גם אופי של "געגוע". לא רק הכאב של עכשיו, אלא גם האופן שהוא נוגע במה שהיה, והרבה מזה הוא גם הגעגוע לעתיד.

התרגילים שאנו מציעים ב"אומנות החיים", מגששים אחר האפשרות לשחרר את אינסטינקט המהנדס לטובת התרחשות הצומחת ממקום אחר, ומחדשת את הרגע הבא, באופן החורג מן הידיעה העודפת.

9.

למה אני מתגעגע?

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *