הדהוד לימבי והדהוד דרמטי

1.

שאלת האמיתיות של הסיפורים היא מרכזית, ונוגעת לאפשרות המברכת שלנו להיות מחוץ לחדר הדרמה, לפחות עם רגל אחת.

התלת ממדיות, השייכות, רפאות הממשות, כולם מתקשרים לאפשרות הזו.

הרבה ממה שאנו לומדים מכוון לכאן. שאלת האחריות העודפת, ניהול היחסים, התלות (כנגד ההישענות), התקשורת קושרת…

וזו שאלה ששבנו ונתקלנו בה לאורך המחקר שלנו בנושא התקשורת הקושרת:

באיזו מידה מה שאני מדמיין כשאני נמצא בחדר הדרמה הוא אמיתי.

והתשובה שלנו הייתה, ועדיין: הוא לא.

מעצם ההגדרה, כמעט, מה שהאדם רואה כשהוא ספון בחדר הדרמה זה את הסרט המוקרן על קירות החדר. גם אם הסרט הזה דומה מאוד למציאות ואפילו זהה לה, מה שהוא רואה זה לא את המציאות בחוץ – מבטו לא חודר דרך הקירות – אלא את הסרט.

אבל, הסיפור כאן הוא בכל זאת יותר מורכב מן התשובה הזו, ואני רוצה לנצל את ההזדמנות קצת לפרוש אותו.

2.

נתחיל בדוגמא קצת קיצונית: איש הסובל מפרנויה, שמדמיין שקבוצה של אנשים עוקבת אחריו, קונספירציה נגדו. לא סתם הוא מרגיש כך, זה מבטא את תחושת ההישרדות שהוא נתון בה, שאת שורשיה, קרוב לוודאי, אפשר למצוא כבר באירועים מן הילדות המוקדמת. מן הסתם אי אלו אירועים בהווה הציתו זאת מחדש, אבל בהנחה שאין לזה כל בסיס במציאות, הוא חי בתוך "התוכנה הקדמונית", בתוך עברו.

שימו לב שהעובדה שהוא ספון בחדר הדרמה ולא קורא נכון את המציאות לא קשורה ליכולת שלו לשים לב לפרטים במציאות. למעשה הוא רגיש במיוחד לפרטים – חילוף מבטים בין שני אנשים, כוס שהונחה בזווית מסוימת, קושי מסוים לפתוח את הדלת – אבל את כל הנתונים הללו הוא מחבר באופן כזה שתומך בדרמה הפנימית שלו, מצדיק את תחושת ההישרדות (שהיא אמיתית), ומונע ממנו את הפתיחות לממשות.

עכשיו, נניח שהרופא המטפל בו מבין שמדובר בפרנויה ומיידע את קרוביו. מרגע זה קרוביו נעשים רגישים למבט המיוחד הזה שלו, ומרגישים שהוא חושד בהם, מול החשד הזה הם מנסים להתנהל, ואגב כך מתחילים לפרנס את הדרמה. אם מישהו מהם יבוא אליו וינסה להוכיח לו שלא עוקבים אחריו, זה רק יגדיל את חשדו. ובאופן כללי, משלב זה הם הסתבכו בתקשורת קושרת.

יכול להיות, אגב, שהרופא המציא את סיפור הפרנויה במסגרת תרגיל בפסיכולוגיה, ובאמת אין לו כל פרנויה, אבל כעת קרוביו מביטים עליו באופן כזה שגורם לו להרגיש שעוקבים אחריו….

שני דברים קורים פה במקביל:

הדהוד לימבי (אותו הזכרנו בעבר),

והדהד דרמטי.

3.

הדהוד לימבי:

כשמישהו טעון אלינו רגשית – אנחנו מרגישים זאת אפילו בלי שיגיד מילה. וכך, עצם העובדה שמישהו נמצא בתדר דרמטי, יוצר אצלנו תדר דרמטי, גם אם מלכתחילה אין לזה קשר אלינו.

תדר דרמטי מעורר תדר דרמטי.

נניח שסיפרו לחבר שלי שבגדתי בו. לא היה ולא נברא, אבל בפעם הבאה שאפגוש אותו ארגיש את התדר הדרמטי שלו. לא יהיה לי משג על מה ולמה, אבל זה בתורו ובגלל ההדהוד הלימבי, יכניס אותי בעצמי לתדר דרמטי. אולי אחשוב שזה קשור לכך שלא הייתי נדיב אליו מספיק כשביקש ממני סוכר לפני שבוע (נתתי לו חצי כוס במקום חבילת סוכר שלמה). זו הדרמה שלי, הקשורה לאופן שבו גדלתי, ובמקרה הזה אין לה שום קשר למה שעובר על חברי. זו פשוט הייתה הדרמה הזמינה ביותר נוכח התדר הדרמטי שחשתי.

העניין הוא, שאפילו זה היה קשור לסוכר (בגלל זה הוא כועס עליי), זה לא משנה. התוכנה הקדמונית הופעלה אצלי בגלל ההדהוד הלימבי. זו התוכנה הקדמונית שלי, הטעונה בתכנים שלי. והיא הופעלה לא בגלל אירוע בעולם הפיסי, אלא בגלל התדר הדרמטי של חברי.

מה שמסבך את העניין הוא שיש גם דבר כזה שנקרא "הדהוד דרמטי".

4.

הדהוד דרמטי:

אנחנו חיים בים של סיפורים שאנחנו ממחזרים בינינו. רובם של הסיפורים, גם אם יש להם גוון אישי, הם דפוסים סיפוריים הנמצאים בזיכרון הקולקטיבי של התרבות. אנחנו לא המצאנו אותם. פעמים רבות אנחנו משליכים תכנים שלנו על אנשים אחרים, והם בעצמם יכולים לחוש בתכנים הללו, ולקחת חלק בסיפור שלנו, בלי אפילו להיות מודעים לכך, בין היתר כי הסיפורים הללו לא זרים להם, מהיותם חלק מן התרבות. "הזדהות השלכתית" שהזכרנו בעבר, היא חלק מן התופעה הזו של "הדהוד דרמטי".

הדהוד דרמטי אומר שלא רק התדר האנרגטי עובר בינינו בלי לדבר (הדהוד לימבי) אלא גם התוכן.

אם אדם חושב על עצמו שהוא מסורבל (בלי קשר למציאות) אפשר שאחרים יחשבו עליו גם שהוא מסורבל, רק מטעם זה שהוא חושב על עצמו כך.

ואם אדם חש שקרוביו עוקבים אחריו, והם חלק מקונספירציה נגדו, יעלו בהם תכנים שקשורים לפנטזיה הזו, גם בלי שהרופא יספר להם זאת. הם יחשדו בעצמם שהם בעצם עוקבים אחריו, ושיש להם קונספירציה נגדו. לך תוכיח שאין לך אחות…

הצירוף הזה של הדהוד לימבי עם הדהוד דרמטי הוא תמהיל מאוד משכנע.

ועם זאת – עדיין זו פנטסיה שנושאת את עצמה ומזינה את עצמה, בלי קשר לממשות הממשית.

5.

ברקע יש לשוב ולהזכיר: עוינות היא שקר.

אם אני עוין מישהו זה אף פעם לא קשור אליו ממש, גם אם אני יכול לזהות אינספור תכונות "אובייקטיביות" שמעוררות מדון שבהם הוא אשם בפירוש.

ובעניין הזה עוד צריך להעמיק הרבה.

6.

אפשר לבוא ולטעון – אם הוא חושד בי שאני עוקב אחריו ואני חושד בעצמי שאני עוקב אחריו – כלומר אם זו באופן כלשהו נעשית להזיה משותפת, אז מה זה כבר משנה, זה כבר חופף למציאות.

אבל זה בדיוק העניין: הזיה פרטית או הזיה משותפת, אפילו כזו שמשתתף בה כל העולם, היא עדיין הזיה.

והזיה, במה שנוגע לתקשורת קושרת, שונה מאמונה או מדמיון – להם דווקא יש חלק חשוב בממשות. אבל סוג הזה של הזיה של חדר דרמה, מתקיים בדיוק מכיוון שאין איש שממש מאמין בו, אין איש שלוקח אחריות – כל אחד מעביר את האחריות לזולת, ובזה האופן נותן קיום להזיה המשותפת, המתגלה בהדהוד הדרמטי.

אני צריך להסביר את הפסקה האחרונה:

7.

יש הבדל בין זה שרבים מאמינים בדבר מסוים, לבין זה שרבים מאמינים שכולם מאמינים בדבר מסוים. (ו"רבים", לצורך העניין יכול להיות גם שניים).

יכול להיות שאין איש שמאמין במדינה מסוימת בקומוניזם, אבל מכיוון שרוב האנשים סבורים ש"כולם" מאמינים, הם מעמידים פנים שגם הם, ומסתירים את אי-נאמנותם לשלטון. תיאורטית, זו יכולה להפוך להזיה המונית, שמעטים מאוד בפועל מאמינים בה, אבל כולם מתחזקים אותה.

אדם שמאמין בקומוניזם מצד עצמו, הוא גמיש יותר. הוא לא צריך לחקות אחרים כדי להבין איך נראה איש שמאמין בקומוניזם, הוא פשוט מבטא את אמונותיו שלו, ואלו מן הסתם משתנות עם השנים ומשתנות בהתאם להקשר – הוא נאמן לעצמו. ואם יש עם שלם שרבים מחבריו מאמינים בקומוניזם, אז גם העם הזה הוא גמיש. קודם כל כי לא כולם מאמינים בקומוניזם וזה משתקף במציאות, ואחר כך מכיוון שגם אלה שכן מאמינים, הם גמישים מן הטעם שהואר למעלה.

אבל במה שנוגע לאמונה שכולם מאמינים, כאן המצב שונה, ולא גמיש בכלל, וגם לא יכול להרשות לעצמו להיות סובלני. כאן כל אדם מנסה לחקות את "המאמין האמיתי" כדי למכור את תדמית עצמו כמאמין, ולהסתיר את זה שהוא לא מאמין. הוא צריך לשכנע אחרים, ולשם כך לחדור למחשבתם ולנסות לתפעל אותה, כתחליף לאמת, שהוא אינו יכול להרשות לעצמו שיראו אותה. כחיקוי, הוא כמובן נוטה לקיצוניות. כולם מנסים לחקות את ה"מאמין האמיתי", מלבד המאמין האמיתי, שדמותו יכולה להיות מאוד שונה מזו  של "המאמין האמיתי", אבל בשלב הזה כבר בכלל לא משנה איך נראה מאמין אמיתי, משנה מה רוב האנשים חושבים על איך אמור להיראות "מאמין אמיתי". ליתר דיוק: מה רוב האנשים חושבים שאחרים חושבים על איך אמור להיראות "מאמין אמיתי".

כמו שאתם רואים – ההסתרה היא מרכיב יסוד בכל המצב הזה.

והחשיפה, יכולה (אבל לא תמיד) להוציא את עוקצו.

8.

זה המקום שממנו אני אומר שבתקשורת קושרת הדרמה תמיד נושאת את עצמה בלי קשר למציאות.

אנחנו רוצים לכבד את הסיפורים של האנשים, אבל זה אפילו לא הסיפורים של האנשים, אלא רק הסיפורים על הסיפורים של אחרים.

עדיין גם את הסיפורים על הסיפורים אנחנו מכבדים.

"אני חושב שהיא חושבת שאני חושב" זה מספיק כדי ליצור דרמה. וזה שהדרמה מהדהדת לימבית ודרמטית, כלומר שגם היא "חושבת שאני חושב שהיא חושבת" (אותם תכנים), עדיין אינו אומר שההזיה המשותפת קשורה למציאות.

אנסה לדייק: יכול להיות שההזיה המשותפת קשורה בתכניה למציאות, אבל, זה לא קשר ממשי, חי דינמי. כלומר, זה לא בגלל המציאות שאני חושב ומאמין כך – זה בגלל הדרמה. וכך גם אצלה.

ואנו, שרוצים לצאת אל הממשות כדי לקבל את ברכתה, מנסים ללמוד לחוש בתדר הדרמטי הזה, ולגשש את דרכנו אל מה שנמצא מעבר לדרמה. ההבחנה היא פחות בן שקר לאמת, ויותר בין דרמה לממשות. הבחנה אנרגטית.

9.

יש לזה עוד חלקים, הסיפור מורכב, אבל לא מורכב לאינסוף, וזה חלק ממחקר התקשורת הקושרת. בסופו של דבר לכל זה יש השלכות רדיקליות וממשיות, גם על הבנת העולם שאנו חיים בו, וגם באופן המעשי ביותר. למשל, על היכולת להירפא. אנחנו אומרים שזו הממשות שמרפאת – וזה מזמין אותנו להיות במגע אתה. להיות במגע עם הממשות, פירושו לצאת מחדר הדרמה.

לסיום אקח בתור דוגמא את ההתאהבות. שני אנשים נפגשים, ומשהו מושך אותם זה לזה. אלא שהחלק הארי של התאהבותם קשור בסיפור, והוא מתקיים בספירה נפרדת מן המשיכה. הוא מביט בעיניה ומחפש את אישורה והיא כנ"ל. הוא מתאהב בה כי היא מתאהבת בו, והיא מתאהבת בו כי הוא מתאהב בה. זו פנטסיה משותפת, שהם רוקמים יחדיו על בסיס סיפורים אופייניים של תרבותם. הפנטזיה הזו גם מאפשרת דבר מה במציאות, אבל מה שקורה במציאות לא קשר לפנטזיה – הוא קשור לאהבה, למשל, שיש לה ממשות בלי קשר להתאהבות. יעבור הזמן, הפנטזיה אולי תתנפץ, אבל הנה הם עם שלושה ילדים. לפנטזיות המשותפות של אנשים יש הרבה כוח במציאות. ועדיין אלו פנטזיות. כסף הוא דוגמא אחרת לפנטזיה משותפת כזו שמתקיימת רק מכיוון שכולם מאמינים בה. וגם לה יש השפעה אדירה על המציאות האנושית, ועדיין זו רק פנטזיה, הפנוט המוני, שההיבט הדרמטי שלו מחולל אינספור מצוקות בממשות.

 

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *