הערות בעקבות מפגש שביעי של אומנות החיים – על הסתרה וחשיפה

1.

רק משחזר את המהלך:

ניהול יחסים, אחריות עודפת, מתח קל במפגש עם אנשים, כולם מורים על קיומה של חוויה הישרדותית-חברתית (איום על הזהות).

רובה של חוויה זו שרוי מתחת לסף המודעות, ואיננו ערים למרכיביה הדרמטיים. אנחנו פשוט מתנהלים בתוך האקלים הזה באופן אינסטינקטיבי, נעים על פי תכתיביו, משתדלים לא להתנגש בקירות, מנהלים את היחסים באופן מוגן שמשתדל לא לפגוע ולא להיפגע.

זה עדין, אבל נוכח תמיד. והרבה מכוחו קשור בהסתרתו.

אנחנו כל כך רגילים להתנהל בתוך האקלים ההסתדרותי הזה, עד כי איננו נותנים לעצמנו דין וחשבון עד כמה ההתנהלות הזו שואבת אנרגיה, ומגבילה את הבעתנו ואהבתנו.

2.

התרגיל לא המציא שום דבר, הוא רק הפנה את תשומת הלב לקומת ההוויה הזו, שקיימת כמעט תמיד, ומלווה אותנו גם בלי שנהיה ערים לה. אמנם, אגב כך הוא גם הנכיח אותה מאוד, העבה והקצין אותה, אבל קווי המתאר היו קיימים לפני כן.

לחשיפה יש פוטנציאל של התרה,

אבל גם פוטנציאל של הסתבכות, בהיותה בעצמה מהלך במורכבות הדרמטית של היחסים.

3.

הדפוסים ההישרדותיים הללו מתקיימים בהסתרתם. בהסתרתם מן הזולת ובהסתרם מעצמנו. הם שואבים אנרגיה ומנהלים אותנו, כחלק ממדיניות של הסתרה, שבה אנו נרתמים לשרתם. שם, במחשכים, הם צוברים את קיומם הדרמטי, "האמיתי", המגבה ומתקף את עצמו. שהרי אם אני מסתיר שאני נבוך, אז כנראה שיש לי סיבה להיות נבוך, סיבה חשובה ואמיתית.

אז קודם כל חשוב להגיד: זה שאדם מסתיר דבר מה בחירוף נפש, אינו אומר שישנה סיבה חשובה או אמיתית. הוא יכול להסתיר בחירוף נפש רק מטעם זה שהוא מסתיר בחירוף נפש. מתחת לזה אין כלום. כמעט תמיד זו ההסתרה שנותנת לדרמה את מטענה. וגם אם יש איזה משהו, גרעין של אמת, הוא מתגמד מתחת לאור.

הגרעין, אגב, יכול להיות משהו אחר לגמרי מן המופע הדרמטי. גם אם הוא גירוי – כמו צלצול שאנו שומעים בעת שינה ומשתלב בחלומנו – לסיפור הדרמטי יש מסלול משל עצמו. וזה במובן הזה שהדפוסים הללו הם "סיפור", בועה לעצמה, המרחפת מעל המציאות, מגבה ומתקפת את עצמה בלי קשר למציאות.

4.

אחר כך כדאי להכיר באוניברסליות של הדפוסים הללו, כדי להבין שבהרבה מובנים זה לא אישי. אלה מקומות שאנחנו יכולים להיות בהם, אבל הם לא מי שאנחנו.

5.

שתי ההבנות האחרונות יכולות לסייע לנו לחשוף את עצמנו בלי להעניק לזה משנה דרמה. אנחנו אנושיים. סובלים מאותם דפוסים שסובלים מהם גם אנשים אחרים. אין פה שום סוד אפל במיוחד, שאנחנו צריכים להסתירו בכל כוחנו ואגב כך לשרתו ולפרנסו.

אנחנו אנושיים, וכמו כולם יש בנו גם את המקומות הללו, אבל גם את המקומות האחרים, השייכים, המתרווחים, הנאורים. למעשה, הכול קשור לתחושה שאנו מאוימים. זו תגובת הישרדות. וכבר אמרתי בעבר שאין לשפוט אדם באי-שייכותו. זה לא מורה על מי שהוא. רק על כך שהוא "מבוהל". תכניס אותו מחדש למרחב ידידותי, וכל זה ינשור מעצמו. ואם כן, הבה לא ניתן לזה יותר מדי חשיבות.

6.

אני אומר את כל זה, בין היתר, כדי שדווקא כן נסכים לספר את הסיפור הדרמטי שלנו עד הסוף. ובאותו מעמד גם לתת לזה את החשיבות הרגשית המלאה. לא משנה שזה "רק" סיפורים, או רק מקומות שאנו מבקרים בהם – כל עוד אנחנו בהם, יש להם תוקף של אמת שצריכה להישמע.

העובדה שיש לנו גם רגל אחת מחוץ לחדר הדרמה, יכולה לעזור לנו ללכת על זה עד הסוף, ולהודות, אפילו במה שנראה מופרך לחלוטין. שהרי אנחנו יודעים שזו האמת, אבל לא האמת לאמיתה.

וזה תרגיל מעניין בפני עצמו – להודות במשהו שכביכול איננו נכון, אבל שאם היה נכון הייתי מפחד לספרו.

7.

בקיצור, חשיפתם של הדפוסים/סיפורים/הסתרות, מוציאים מהם את האוויר, ויכולה להחזיר לנו את עוצמתו וחירותנו.

בכל פעם שאנו מסתירים, אנחנו מצמצמים את מקומנו בעולם. ובכל פעם שאנו מבטאים את האמת שלנו, אפילו היא חלקית ולא האמת לאמיתה, אנחנו תובעים לעצמנו מחדש חלק במציאות, עושים בעצמנו מקום למי שאנחנו.

8.

ועם זאת, לפעמים החשיפה מוסיפה לסיבוך. יש דברים שרוצים להישאר באפלה, וחשיפתם רק תדחק אותם יותר עמוק פנימה, ותיצור הגנות חדשות. נוסיף לכך גם את המורכבות שקשורה ביחסים, שכעת גם צריכים לשאת על עצמם את ה"אמת" החדשה הזו.

מה שיכול לעזור לחשיפה להיות מברכת ומבריאה, קשור בעיניי, לדברים הבאים:

  1. שזה יבוא מרצוני האישי, כאומץ לב מקורי, ולא כהיענות ללחץ קבוצתי, או ללחץ אחר. ועם זאת, גם כשזה מתחיל מלחץ חיצוני, להודות בהסתרה, יכול להיות אקט משחרר.
  2. שזה יבוא כחלק מתפיסת עולם המאמינה שבכל מקרה אני טוב וראוי.
  3. שזה יבוא כחלק מתפיסת עולם המאמינה בחוסנם של אנשים, שהם עדינים אבל הרבה פחות שבירים ממה שהם נראים.
  4. שזה יבוא כחלק מתפיסת עולם המאמינה במורכבות האנושית, ובכך שלכל אדם יש צדדים רבים ומגוונים, ולמעשה שום דבר אנושי אינו זר לו.
  5. שזה יבוא כחלק מתפיסת עולם המאמינה בזכותי לגשש את דרכי לאור ולהתבלבל בדרך. משמע, שתהיה שם חמלה עצמית.
  6. שאני אכן נוגע בנקודה, בקרקעית המקורית.
  7. שזה לא יתבלבל להיות עוד מהלך של ניהול יחסים, אלא יגלם את אומץ ההבעה.
  8. שיש בצד השני מישהו אוהד, סובלני להכיל, ובעצמו לא נכנס לדרמה, ולא מעמיס על המציאות את הסיפור.
  9. שאלוהים….

9.

אנחנו חוקרים את החוויה ההישרדותית, את תפיסת העולם של גשר צר מאוד, מתוך אמונה שזה צעד חשוב בדרכנו להגר אל המרחב הידידותי.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *