עוד על האימון

דוד בן יוסף נהג לתת את הדוגמא של אתלט המתאמן בקפיצה לגובה: הוא לא קופץ פעם אחת בניסיון לעבור את הרף, מגלה שהוא לא יכול, ומוותר. לא, בכל אופן, אם הוא מתייחס לעצמו ברצינות. זה שהוא נכשל בפעם הראשונה, רק מכוון אותו לעבודתו, מדייק לו עוד קצת את מה שהוא צריך לעשות בפעם הבאה. וכך הוא חוזר ומתאמן, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה, שוב ושוב ושוב. כל פעם מעלה קצת את הרף, וכל "כישלון", הוא רק עוד צעד קטן בדרכו. ה"כישלון" לא אומר לו "חדל" – זו תהיה קריאה מוטעית של המציאות – הוא אומר לו "גדל!". כלומר – "נסה שוב", ומציע לו גם איך לנסות שוב בפעם הבאה ("מכל הצלחותיי למדתי, אבל מכישלונותיי הרבה יותר").

אין קץ לתהליך השכלול, נהג לומר דוד.

וגם אני כאן רוצה להזכיר שמה שאנו עושים לא בא כדי "לתקן" את עצמנו אחת ולתמיד. למעשה, הגישה הזו, שרוצה בפתרון גורף, שיציל אותנו סופית, ויציב אותנו כבר מעבר לקושי, היא זו שמתרבדת כשכבת סבל על הכאב המקורי.

אין קושי בזה שקשה, או משהו לא בסדר במציאות בגלל שקשה. זה טבעם של החיים. קושי, כאב, אפילו סבל, הם חלק מן החיים. של כל חיים. ואם אחרי חמישים שנה, רואה האדם שהוא עדיין מתמודד עם אותם עניינים "שטותיים", כאילו מעולם לא גדל, ומבקר את עצמו על כך – שיסתכל שוב. הקושי החוזר אינו בא לייאש אותו, לבשר לו ששום דבר לא השתנה, הוא רק מזמין אותו לעבודת יומו הנוכחית. כל יום וברכתו. כך גם אדם היושב למדיטציה ומתלונן על כך שאחרי שנים עדיין מחשבותיו נודדות. הוא לא מבין את טבעו של האימון שבו הוא נתון. אם מחשבותיו לא היו נודדות – על מה היה לו להתאמן? הרי כאן מקור שכלול כוחו – שכל פעם שמחשבתו נודדת, הוא יודע להחזיר את עצמו בעדינות אל השקט של המרכז. זה האימון, לא השקט. או בניסוח אחר: השקט הוא לא מצב סטטי, מצב של "אחרי", הוא האומנות הזו הפוגשת את מה שיש שוב ושוב ושוב. כל פעם מחדש ממירה גורל לייעוד.

ואם כן, העמדה החומלת מתייחסת באופן שונה ללימוד הפסיכותרפי – לא כתיקון מוחלט המביא את האדם אל הטוב ביותר (נירוונה, בגרות, נאורות), אלא כתיקון יחסי, מקומי, שנע מן הטוב אל הטוב יותר. גם אם זה רק קצת טוב יותר. זו עמדה של סבלנות, המוכנה לרדת לפרטים הקטנים, להתלכלך בבוץ, להתנסות.

ואפילו את העמדה הזו, שאני מציע כאן, יש לחזור וללמוד, לחזור ולהתאמן עליה:

דבר שלא ראוי לומר אותו פעמיים, נהג לומר דוד, לא ראוי לומר אותו אפילו פעם אחת. אבל דבר שראוי לומר פעמיים, ראוי לומר אותו שוב ושוב. זהו טבעו של הלימוד. וכך אנו שבים ומזרימים את אנרגיית החיים במעלה ההתפתחות היוצרת, משכללים את עצמיותנו, עצמאותנו, ועוצמתנו.

בשולי הדברים ראוי לומר: חלק מן הלימוד הוא גם לדייק יותר ויותר מה שייך ומה פחות. לא כל אדם צריך להתאמן בקפיצה לגובה רק מכיוון שנכשל בפעם הראשונה. אבל, אם יקשיב, ייתכן שהכישלון ידריך אותו אל מה שכן שייך לו להתאמן. וגם בעניין הזה אין קץ לתהליך השכלול.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *