בעקבות מפגש שנים עשר – הקבלה של הבלתי ניתן לקבלה

1.

במודע, ובאופן נאור, אנחנו כמובן יודעים להגיד שזה בסדר שאדם הוא גם קמצן, או גם חשבונאי, או גם טיפש, או מה שזה לא יהיה שמפעיל אותנו, אבל בחוויה הפנימית, שהיא החוויה שמתוכה אנו מגיבים, זה בלתי אפשרי לחלוטין, בלתי נסלח לחלוטין, לא משהו שהמציאות יכולה לחיות עמו בשלום.

לכן אנחנו גם עושים מאמץ כל כך גדול להסתיר שאנחנו כאלה, גם מאחרים וגם מעצמנו.

כמות עצומה של אנרגיה הולכת לזה.

ובאופן קדמוני ולא הגיוני, הנחת העבודה היא שאין מקום לסוג הזה של האנשים בעולם. נקודה.

ואם אני שייך לזן הזה, אז פשוט אין לי זכות קיום. כל המערך הנפשי שלי בנוי מסביב להנחה הזו: אי אפשר לאהוב אותי כל עוד אני כזה. זה מוחלט. ואין כל אופציה אחרת.

2.

לכן, להבנתי, כל כך חשוב להגיע להשלמה הכפולה:

  1. אני כזה (משפט הגנאי שאני שומע מבין שורות הסיטואציה)
  2. ולפגוש את האמונה החזקה הזו שאין זכות קיום ליצורים מן הזן הזה

אני לא רואה איך אפשר לעקוף את ההתייצבות מול שני המשפטים הללו.

ולמעשה שני המשפטים הללו הם דבר אחד כי מה שנותן למשפט הגנאי את כוחו העצום, הרגשי, הלא מודע, קשור לאמונה שאין מקום לדבר הזה בעולם. אחרת זה לא משפט גנאי. סתם הערכה.

3.

רק אחרי שהסכמתי להודות שאני כזה, ושאני מאמין שעלי לחדול מלהתקיים – כלומר רק אחרי שפגשתי באופן חי את עוצמת ההצמתה המנהלת את חיי – אפשר גם להתחיל תהליך של חמלה הקשור בהבנה הכפולה:

  1. להסכים לדמיין את הרע מכל, תסריט ההתדרדרות שכל חיי אני נמלט ממנו, ולקבל שאחרי זה עדיין אני חי.
  2. לקבל את זה שיש מקום לאנשים מן הזן הזה בעולם.

היות ואני מאמין שעיקר הסבל קשור בהסתרה, סברתי שעצם ההודאה בשני הראשונים, מביא באופן טבעי אל שני האחרונים, אבל כנראה שלא כך, ואז עולה השאלה:

איך אפשר לעזור לי או לאחרים לקבל את הבלתי ניתן לקבלה.

4.

פול טיליך, התיאולוג הנוצרי, שכתב את הספר "האומץ להיות", ואני אוהב את גישתו, אומר שבאמת אדם לא יכול לקבל את עצמו בנקודה הזו – זו נקודה עיוורת שלו – הוא חייב את הזולת שיעזור לו לחצות את הנקודה העיוורת הזו. הוא חייב את הקבלה ללא תנאי של זולת ממשי.

לכן יש גם כנראה ערך מיוחד בתהליך הזה שנעשה בתוך קבוצה.

הנה השיחה שלו עם קרל רוגרס, לצערי לא מצאתי תמלול חינם של השיחה – היא מופיעה בספר של קובץ שיחות של רוגרס:

https://www.youtube.com/watch?v=8gHSKdX66tY

5.

בכל אופן כשאנו מבינים עד כמה אנו מצרים את קיומנו על ידי כל ההתניות הלא מודעות הללו, אנחנו יכולים לחזור ולהעריך את האפשרות לחיות בחירות מהן. העולם כל כך הרבה יותר גדול כשיש בו מקום לכל זני האנשים…  

כך אנו יכולים לחזור להיות אנשים בקרב אנשים. אנשים ששום דבר אנושי אינו זר להם.

מחזיר אתכם להרצאתה של קריסטין נף על החמלה על שלושת סעיפיה:

6.

אבל בסוף אני עדיין רוצה לשאול:

איך אפשר להפוך את המוחלטות של ההכחדה, ולקבל את הבלתי ניתן לקבלה?

להסכים שאני כזה וכזה (מן הזן הלא נכון) ובכל זאת שיש לי ולשכמותי מקום בעולם.

מה יכול לעזור בתהליך הקבלה הזה? (חוץ מן הקבלה הבלתי מותנית של מישהו אחר).

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *