מטרתו של מבוא זה היא לתאר בקצרה ובענייניות את עיקרי החידוש שמביאה עמה התקשורת המשחררת על רקע גישות מקובלות לנפש האדם, לתקשורת ולקיום בכלל. הוא מתמקד בצד התיאורטי.
נתחיל בזה שאנו רואים בתקשורת המשחררת יותר מאשר גישה מחקרית וטיפולית לנפש האדם. אנחנו לא רוצים להפריד בין המהלך האישי למהלך הציבורי-תקשורתי. האדם לטעמנו הוא תמיד אדם-עולם. וכך בו זמנית עם היותה מחדשת בתחומי הנפש, תקשורת משחררת היא גם תנועה חברתית – תנועת מחשבה ותנועת עשייה – המבקשת לקדם מציאות חברתית מסוימת.
מה הם, אם כן, נקודות המוצא לתנועה זו:
- 1. דגש על הדיאלוג
תקשורת משחררת מסיטה את המוקד מתפיסה מבנית של האדם (כזו המבקשת למפות את האדם על חלקיו ומרכיביו), לתפיסה דינמית הממוקמת במרווח בין אדם לאדם. במובן זה מה שאנו מכנים בשם "פסיכולוגיה" ומייחסים אותו לפנימיות האדם הוא שיקוף וביטוי של התקשורת בה נתון האדם. וכך גם תקשורת תוך-אישית היא סוג של תקשורת, ומקבלת את אופייה ממערכת הגומלין שהיא מקיימת עם התקשורת הבין-אישית והציבורית. ניתן להבין את רוב הפסיכולוגיה האישית מתוך הבנת התקשורת ודרכי התרחשותה. השימוש במילה "דיאלוג" בא להצביע על איכות מסוימת שיש בכל תקשורת אנושית, ועל כך בהמשך.
- 2. דגש על הפואטיקה של הנפש
הדגש על הדיאלוג מזמין בשבילנו דגש על הצד הפואטי של החיים. בדרך כלל אנחנו לא ערים עד כמה חכמת הנפש (כמו הרבה תחומי חיים אחרים), גלשה אל תוך המחשבה המדעית כשהיא נהנית מיתרונותיה אך גם אובדת בין חסרונותיה. מתוך המהלך האינטנסיבי הזה גם צמחה הפסיכולוגיה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה היום. ואמנם בפועל לא מדובר בשיטה אחת אלא במכלול של גישות שהרבה פעמים גם פועלות באופנים מנוגדים, ובכל זאת כל זה מצטרף לדימוי תרבותי שאופיו הוא מדעי-טכנולוגי במהותו.
הרקע המדעי טכנולוגי נעשה כטבע שני, עד כי אנו מתקשים להפריד ממנו את נקודת המבט הפואטית ממנה צמחה מלכתחילה חכמת הנפש. באופן טיפוסי כשאנו שומעים את המילה "פסיכולוגיה" אנו מדמיינים שניים: מטופל ומטפל, יושבים בחדר סגור, לפרק זמן מוגדר ומותחם. האחד במצוקה, השני מנסה לעזור לו. האחד אובד בסבך בעיותיו האישיות, השני, מומחה בתחומי הנפש ובעל פרספקטיבה וניסיון, מנסה לאבחן מבחוץ את מצבו של הראשון ולהציע תיקון, אם על ידי עצם הקשבתו, ואם בדרכים יותר ממוקדות ופעלתניות.
קשה לדמיין עד כמה תמונה זו כבולה כבר באינספור הנחות הקשורות לרקע המדעי הטכנולוגי שלנו. כל זה מזמין התרה ברמות רבות, אבל בשלב זה די להאיר את הארומה המיוחדת של תמונה זו, את כוליות ההרגשה שהיא מבשרת. ומנגד לתאר את הארומה של האפשרות האחרת, הפואטית, הלא מכאנית, שתיאור הולם שלה אני מוצא בדברי טאגור המשורר:
"אני מאמין בעולם רוחני לא כדבר שמחוץ לעולם הזה, אלא כאמת הפנימית הכמוסה שלו. בכל נשימה ונשימה צריכים אנו לחוש את האמת הזו: שאנו חיים בתוך האלוהים. כבנים לעולם הגדול הזה, המלא מסתורי אינסוף, אין אנו יכולים להביט על קיומנו כעל משחקו של המקרה הפוחז, השט על פני החומר לקראת האין הנצחי. אין אנו יכולים להתייחס אל חיינו כאל חזותו של חולם שלא יקיץ לעולם. כאישויות נוצרנו, שלמענם אין משמעות לחומר ולרוח אם אינם נובעים מאישיות אינסופית, אשר מטבעה אנו תופסים משהו באהבה האנושית, בגדולתם של הטובים, בסבלן של נשמות הגיבורים, ביופיו האינסופי של הטבע, שאינו יכול להיות עובדה פיסיקלית גרידא, אלא רק ביטוי לאישיות".
מלבד כנקודת מוצא (הלך רוח, תפיסת עולם), למעבר לגישה פואטית לחיי האדם, יש גם השלכות מעשיות, בין השאר לגבי השימוש בשפת הדימויים.
- 3. דגש על הנוכחות
הדגש על הממד השיחי-פואטי של היחסים, הוא גם דגש על הממד הנוכחותי: תקשורת היא לא מהלך של החלפת מילים או ניהול יחסים, אלא בראש ובראשונה, מפגש – הנכחה של יחסים בפועל. לא מדובר רק בקשר סיבתי שמכוננים שני גופים, אלא בתהליך הפנייה ההדדית שאותו לא ניתן לתרגם לרמה בסיסית יותר. זהו סוד ה"אתה" של השפה האנושית, שלא הסתפקה בגוף שלישי, אינפורמטיבי, אלא, במובן מסוים הכפילה את כל השפה כדי לעשות מקום לנוכחות. מפגש, משמע, שני מישהואים, אני-אתה, אשר מתוך הדיאלוג המתרחש ביניהם גם צומחת הנוכחות האישית של כל אחד מהם. במובן מסוים המפגש קודם לאדם. האדם הינו קוטב בשיחה.
- 4. ייחוד חירות ומוסר
מן הדגש על המפגש, על הדיאלוג, ועל ממשות היחסים, משתמעים שלושה דברים: הייחוד, החירות והמוסר. וכך אנחנו לא יכולים ולא רוצים להפריד בין הממד הפסיכולוגי כביכול לממד המוסרי. האדם הוא לא קורבן נסיבות סביבתו או הכוחות הפסיכולוגיים הפועלים בו אלא גם בן-חירות, מה שעושה אותו גם בן-נוכחות וסוכן מוסרי. ואפילו חירות זו זעירה מאוד ביחס למרחבי ההתניה הגנטית והסביבתית, עדיין היא שופכת מאורה ונותנת משמעות להיות אנושי. יותר מזה, מכיוון שלהיות מישהו פירושו להיות חלק משיחה, והעובדה שמדובר בשני מישהואים ולא בשני גופים, הממד הראשוני קשור לזיקה מוסרית – מפגש עם האחרות והאחריות הנובעת מכך. חכמת הנפש, היא חכמת המפגש, היא חכמת המוסר.
- 5. כוליות האדם
ממילא יש כאן רצון לכלול בשיח את ההיבטים השונים של היות אדם, גם אלה הגופניים יותר וגם אלה הרוחניים יותר. חיבור זה הולך ורווח בפסיכולוגיה המודרנית, ואיננו מחדשים בזה. חשוב להאיר שהכללה זו לא באה לטשטש או לוותר על דיוק בחקירה, אלא ליצור את ההקשר לכל חקירה. האדם הוא ניגון – נפש, גוף, ונשמה (פסיכולוגיה, גוף, רוח), וכל עניין, וכל קצה חלק שנרצה לגעת בו כבר מכיל את כל ההיבטים הללו לבלתי הפרד. הדגש כאן הוא על הניגון שהוא מעבר לחיבור של חלקיו שונים (אשר הגבולות ביניהם ממילא לא ברורים).
- 6. האדם והמקום בו הוא נמצא
המעבר מתפיסה מבנית לתפיסה דינמית המתרחשת בתוך שיח שהוא מוסרי ביסודו, מאפשר להפריד בין האדם-בחירותו, לבין המקומות השונים שבהם הוא נמצא. במקומות אחרים הפרדה זו מנוסחת כהבדל בין האגו לעצמי, או בין האני המזויף לאני האותנטי, ובגישות באוריינטציה יותר מזרחית, גם מוצגת בתור ההבדל בין האני (או האין-אני) להזדהות ולאחיזה, וכן בניסוחים שונים נוספים. "מקום" מבחינה זו חוזר ומבליט את חירות האדם. הוא גם מאיר את ריבוי הקולות הנמצאים בכל אדם. אגב כך זו גם נקודת מוצא הקובעת שכל מקום לגיטימי – לחיות פירושו לנוע ממקום למקום, על ההיבט המשחקי שבתנועה זו. מקום הוא גם עמדת שיח, וסוג של שיח הנובע מעמדה זו.
- 7. שני סוגי תקשורת
יחד עם ההבחנה בין האדם-בחירותו לבין המקום בו הוא נמצא, עולה גם ההבחנה בין שני סוגים של תקשורת – זו הקושרת וזו המשחררת. תקשורת קושרת, מבחינה זו, תהיה זהה באופן ציורי ל"היתקעות במקום". אנו מאמינים שעיקר המצוקות האנושיות צומחות מתקשורת קושרת. או בניסוח אחר, שאת עיקר המצוקה האנושית אפשר לנסח כסוג של תקשורת קושרת.
תקשורת משחררת – על פניו דבר והיפוכו. את הניגוד אפשר לשמוע כבר בשורש המילה "תקשורת" המכילה את הקשירה. ואכן רוב התקשורת שלנו מכילה אלמנטים של קשירה הדדית. לפעמים נדמה אפילו שזו המוטיבציה העיקרית לתקשורת – אנחנו רוצים להשפיע על האחר – שיחשוב בדרכים מסוימות, שירצה דברים מסוימים, שיעשה דברים אחרים, שיתנהג על פי מה שנראה לנו ראוי ורצוי. בדרך כלל אנחנו לא שמים לב לכך, הן משום השגרה שבדבר והן משום שזה נעשה בדרך עקיפה שלא קלה לאבחון, אבל זה לא משנה את העובדה שרובה של התקשורת היא סוג של הנדסת אנוש המיועדת להנדס את האחר (ואותי בכלל זה) למקומו הראוי.
תקשורת מסוג זה היא מקור אינסופי לסבל וקונפליקטים בכל הרמות החל מן הקשר שבין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, ובין קהילות ולאומים. והוא נוגע לא רק לענייני אנוש במובנם הצר, אלא לכל מה שיד אדם נוגעת בו. משאבים עצומים מושקעים באופן לא חכם ולא מברך כחלק מתקשורת זו או בניסיון לתקנה. ויש לה השפעות דרמטיות על כל מה שמתרחש על פני כדור הארץ, כמו גם על עצם מבנה האישיות.
כסף זה תקשורת, מדע זה תקשורת, חינוך זה תקשורת, שלטון זה תקשורת. ואף על פי שאלה סוגים שונים מאוד של תקשורת, הרי הם נושאים בשורשם מאפיינים דומים, ואותם דפוסים קושרים מהווים את התשתית של כולם.
- 8. תיקון הציבוריות
ומכיוון שעיקר התקשורת הקושרת נתמך על ידי ציבוריות מסוג מסוים, ממילא גם צומחת ההבנה ש"תיקון" התקשורת הוא חלק ממהלך של תיקון הציבוריות. (ושריפוי זה עתיד לחלחל לכל רמות התקשורת – הן הבין-אישית והן התוך-אישית). ומכאן קצרה הדרך להבנת המחויבות שלנו לתנועה החברתית.
לקישור זה ישנם גם השלכות מעשיות לגבי האופן שבו אנו מבינים את כוחה של תרפיה לפעול, והחשיבות שאנו רואים במהלך שהוא יותר קבוצתי-קהילתי, כבסיס לריפוי. בזה אנו גם מצטרפים לזרם הולך וגדל בתחום הפסיכולוגיה והחברה (ראה למשל צדק מאחה), ששם את הדגש על קהילתיות בריאה, כמבוא לבריאותו של היחיד. הן המפגש הנוכח, והן ההכרעה בדבר זיקה ושייכות לקהילה מסוימת, יש בהם כוח מחולל ריפוי.
- 9. להחזיר את העולם לאנשים
התנועה החברתית בתחום "חכמת הנפש" היא חלק ממגמה רחבה יותר המבקשת להחזיר את העולם לאנשים (ובאנגלית: unschooling life). זו מגמה שהולכת ומתרחבת בד בבד עם התגברותה של המגמה ההפוכה – הטכנו-בירוקרטית. היא נעשית בהרבה מאוד מחוזות קטנים, הרבה פעמים ללא תודעה שבזה היא עוסקת, (למשל בתחומי החינוך, הרפואה, התזונה), וללא קישור למגמה כללית יותר. תקשורת משחררת מזהה ומאפיינת במוצהר את המגמה הזו, תוך שהיא מפרשת אותה, ובוחרת במודע לחבור אליה ולמנף אותה. הדבר גם משתמע מן הגישה הפואטית לחיים.
בהקשר של חוכמת הנפש, היא מבקשת לטשטש את ההבחנות בין אנשי המקצוע להדיוטות, ולהחזיר את חכמת הנפש לידי כל אדם ואדם. שהרי מסע חייו הייחודי של כל אדם מגלם ומבטא את המומחיות שלו בתחומי הנפש – גם זו האישית שלו וגם זו הכללית, ואי אפשר לפטור אותו מן האחריות ללימוד הזה. ממילא זו גם אמירה בדבר הכוח שיש לכל אחד לתרום לחקירת האדם, והאפשרות לאסוף את המאמץ המצטבר הזה לשיח תרבותי בוגר. פעמים רבות דווקא החלוקה בין ה"מומחים" ללא מומחים מותירה את השיח הפסיכולוגי-תרבותי בשטיחותו. דבר שבתורו גם משפיע על השיח המקצועי – שהרי כולנו צומחים מתוך השיח התרבותי.
- 10. קרקע חדשה לחכמת הנפש
על רקע זה יש רצון לפרש מחדש את התובנות השונות של הפסיכולוגיה הקלאסית-מודרנית על סעיפיה השונים ולהכניסם אל תוך הקשר חדש – לזרוע אותם בקרקע חדשה – לעשותם כך לרלוונטיים באופן אחר, לא רק לאנשי מקצוע אלא מקור השראה לכל אדם. לשם כך דורש השיבוץ סוג של תרגום. וכך תקשורת משחררת בצד היותר תנועת מחשבה היא גם מפעל מעשי לחלוטין המבקש להבנות סוג של שיתופיות מחקרית, שתאפשר לאנשים רבים ומגוונים לקחת חלק בלא להיות מוגדרים, מבחוץ או מבפנים, כאנשי מקצוע (פסיכולוגים או מומחים אחרים).
- 11. פילוסופיה נוודית
באופן מעשי דבר זה נעזר בתובנות מתחום הפילוסופיה הנוודית המבקשת ללוות את ההולך. הפילוסופיה המקובלת, אם ניתן להכליל, יצרה מבנים תיאורטיים גדולים, שאליהם הזמינה הדיוטות לבקר. הדבר מודגש במיוחד בתחום האקדמאי שם עיקר הלימוד הפילוסופי הוא בעצם לימוד היסטוריה של פילוסופיה. הפילוסופיה הנוודית מניחה מראש שהאדם הוא כבר בעולם, חי-הולך, הוא כבר מלא בחייו האישים, ובמה שהתרבות מחלחלת אליו. לעולם אי אפשר באמת להתחיל מן ההתחלה, תמיד זה המשך, אמצע. הדבר לא פוסל ניסיון לבחון את היסודות, אך גם בחינה זו נעשית על רקע חוכמה שנמצאת כל הזמן בתהליך התהוות. הנחת המלאות מאפשרת ומזמינה פילוסופיה נוודית המגולמת בקטעים קצרים יחסית – כאלה שההולך יכול לסחוב בתרמילו – אלה הערות למי שכבר נמצא בתנועה. הן לא מניעות או הגורמות של התנועה, אלא לכל היותר יכולות להציע שינוי כיוון נקודתי תוך שהן פונות אל החכמה של ההולך, ולא מבקשות להניע אותה מבחוץ.
כך גם בתחום הנפש – איננו מבקשים ליצר תיאוריה גדולה ומסכמת על נפש האדם כבסיס לתהליך של ריפוי, אלא תמיד להאיר באופן נקודתי, תוך הסתמכות על חוכמת הנפש האישית והתרבותית שקיימת ממילא. אלה יהיו תמיד תיקונים קטנים בתוך תנועה מאוד מסיבית.
- 12. התרות
דבר אחרון זה מקבל גם תמיכה מן ההבנה שפריצות דרך בתחום האישי לא פעם צומחות מנגיעות של רגע, (ירידת אסימון) – תובנות שהן יותר מגילוים מחשבתיים – גילויים הווייתיים. אמנם ברקע ישנה הבשלה שצורכת זמן, והיא הולכת ומצטברת, אלא שזה מתקיים ממילא מעצמו, כיוון שבין אם אנו רוצים או לא – כולנו בתקשורת. "התרה" היא השם שניתן לאותה נגיעה נקודתית (תובנה, ירידת אסימון) שיש לה הכוח לשחרר מתקשורת קושרת (להזרימה לתקשורת משחררת).
"התרות" מגדיר, אם כן, את הגישה שלנו למפעל השיתופי – הבניה של מסגרת לחקירה שבה יכולים להיות שותפים אנשים רבים מאוד באופן מודולורי, תוך שכל אחד מוסיף את הערתיו שלו לתנועה, (את ניסוח תובנותיו שלו), כפרק העומד בזכות עצמו. במקום לראות בכל פרק חלק ממבנה רחב שמגיע לשלמותו רק בהצטברות כל חלקיו, אנו רואים בכל פרק "כולון" – יחידה הולוגרמית שבו זמנית עומדת בזכות עצמה, אך גם מכילה את השלם. מה שעושה את השלם וקושר כל "כולון" אליו הוא הזיקה שהאדם בוחר לכונן אל המפעל השיתופי הזה, מתוך הסכמה עקרונית עם רוח הדברים (כפי שמתוארת במבוא זה למשל).
- 13. להיות לומד
ואולי הנקודה החשובה ביותר – תקשורת משחררת איננה מהלך סגור – תורה או תיאוריה מוגדרת מראש – וממילא אין "מומחה" לתקשורת משחררת. בעיקר היא נכונות להיות לומד (וכך, כל שותף הוא פשוט "לומד בדרך הת"ם, לא משנה כמה ארוך הנתיב שכבר פסע בו). זהו מהלך שאינו מפריד בין ההיבט המחקרי להיבט ה"טיפולי", ואשר בשבילו עצם הבחירה להיות לומד, במובן העמוק, כבר הוא התשובה להרבה מן המצוקות האישיות והציבוריות. בכך היא שונה מהרבה גישות המבקשות למצוא את "הפתרון" (במונחים יושבניים של הגעה אל המנוחה והנחלה). אין קץ לתהליך השכלול. החיים דורשים מאתנו שנמשיך ללכת הם מאבק – מאבק של יציאה לאור, ולהיות לוחם בדרכי החיים פירושו להיות לומד.
- 14. בגרות ונשיאת הפכים
ולבסוף, ברצוננו להאיר את הכפילות הזו הטמונה במהות הבגרות – העובדה שבכל רגע נתון נמצא האדם ברגל אחת בחירותו הלא מותנית, המוארת, נטולת המצוקה והדאגה, וברגל שנייה בתוך ה"מקום" על מצוקתו והיתקעותו. היכולת הזאת לתפקד עם שתי רגליים סותרות לכאורה הן הבסיס לתפיסת הבגרות כפי שאנו מבינים אותה – היכולת לשאת הפכים – והאופק של כל תהליך של ריפוי. המטפורה שאנו נעזרים בה היא זו של ראית העומק שלנו הנובעת מקיומן של שתי עיניים, שכל אחת נושאת כביכול תמונה אחרת וסותרת. מכאן גם השם "תקשורת תלת ממדית" כשם חלופי ל"תקשורת משחררת". (אין פתרון אחד ולתמיד של החיים – החיים בעצם מהלכם נושא הסתירות הם הפתרון. ואין דרך להגיע אל הפתרון הזה מלבד להסכים לחיות את החיים במלאותם התלת ממדית).