תקשורת משחררת – לו רק היה יודע – שיעור ראשון

  1. אני מאמין שמרבית המצוקות שלנו (האישיות והעולמיות) צומחות מן התקשורת המורכבת שלנו עם הזולת. אם נצליח לתקן כאן דבר, תנדוד ברכתו אל כל מרחבי החיים. מכאן המוטיבציה לעסוק בתקשורת ולנסות לפצח את הקוד (ולהבנות כלים מעשיים) בדרך אל סוג חדש של תקשורת.
  2. סוג חדש של תקשורת, משמע "דיאלוג". והאומנות התומכת במסע הזה מן התקשורת המצויה אל הדיאלוג – היא תקשורת משחררת, או תקשורת תלת ממדית.
  3. את האומנות הזו אני רוצה לעגן בהקשר רחב. לא רק "טכניקה" לשיפור תקשורת בין אישית(1), אלא בו זמנית גם תנועה חברתית (2), ומרחב של מחקר פיתוח ולימוד(3), כמו גם פרקטיקה של גישה מחקרית שיתופית(4). בתוך ההקשר הרחב הזה לפיתוח הכלים המעשיים של תקשורת משחררת יש מקום של כבוד, כמרכיב מרכזי של קיימות, במרקם הכולל.
  4. וההבדל העיקרי בין דיאלוג לבין מה שאינו דיאלוג קשור בממשותו של הזולת. התקשורת לא מתרחשת בתוך תודעה אחת, אלא בהצלבה של שתי תודעות שאין כל דרך שיקרסו לכדי תודעה אחת. הן שומרות ללא הרף על מתח פורה, נושא הפכים, שאין שום תאור סיבתי יכול לאחד אותם. ויחד עם זאת הם מגיעים לכדי שלמות מסוג חדש – שלמות רוטטת, חיה, נוכחת, תלת ממדית. הדבר הזה בהתרחשותו הוא תמיד פלא. 
  5. ולפני שאני מתעמק באומנות המעבר, ומציג את הכלים שיכולים לתמוך בו, אני רוצה להתעכב על מהות ההבדל בין שני מרחבים אלה – המרחב ההסתדרותי מחד, והמרחב הדיאלוגי מאידך – ועל הדינאמיקה הקושרת אותם יחדיו.
  6. מרבית התקשורת שאנו מכירים היא מסוג התקשורת הקושרת. המנגנון הבסיסי שלה הוא זה: אנו שואפים לשייכות (החסרה לנו מאוד) ומבינים שייכות רק בצורה אחת – זו הסימביוטית. מה שמאפיין את השייכות הזו הוא הטמעת הזולת אל תוך תודעה אחת, אי היכולת להכיל את שונותו. השייכות הזו שייכת לילדות, ושוב לא מתאימה לבוגר. אבל מכיוון שכל אדם זקוק לשייכות כמו אוויר לנשימה, ומכיוון שהוא מכיר רק בשייכות האחת הזו – הסימביוטית, הוא מטלטל ללא הרף בין שייכות לניכור. והניכור הוא רק הקוטב ההכרחי ותוצר הלוואי של שייכות זו שלא בעתה. זהו המעגל הסימביוטי.
  7. לו רק היה יודע שקימת שייכות מסוג אחר – שייכות דיאלוגית, היה נגאל. אבל כמובן, המילה "ידיעה" כבר נבלעה בעולם ההסתדרותי כדי לייצג את מעשה הקריסה לתודעה אחת. שום ידיעה כזו לא תעזור לו. "לו רק היה יודע", משמע, לו רק היה יודע בדרך האחרת של הידיעה – בדרך המעגלית, השומרת על מרכז ריק.
  8. מדוע השייכות הסימביוטית כבר לא מתאימה לבוגר? בגלל סחף הבגרות. והתוצאה – המרחב ההישרדותי: אדם מנסה לקחת בכוח מן הזולת משהו שהוא מרגיש שחיוני לו, ושהוא לא סומך מספיק על הזולת שייתן לו מרצונו החופשי (ושכמובן הזולת מעצם תחושת הכפייה מסרב לתת לו). משהו חיוני לו – משמע אישור, מקום, הכרה, אהבה, כלומר שייכות. זו הרודנות הטבעית של תקשורת קושרת. אדם חייב שייכות, ומאמין שרק הזולת יכול לתת לו, והוא לא סומך עליו, אז הוא לוקח בכוח. מכאן כל אותה אומנות שהתפתחה לדרגות גבוהות מאוד הקשורה במניפולציה של הזולת. זו אומנות של שליטה המנסה להכניס את הזולת אל תוך ה"סדר", והמימד המרכזי שלה הוא כמובן ה"בסדר/לא בסדר". לו רק היה יודע שהוא לא זקוק לזולת לצורך מקום, ושדווקא אהבתו הבוגרת (המכירה באחרות של הזולת) היא שעושה לו מקום בעולם – היה נגאל וגואל את זולתו.
  9. הכרה באחרות של הזולת, הכרה שאינה מנסה לסגת לתודעה אחת, היא הכרה מוסרית-חירותית. ידיעה מוסרית שונה מידיעה סיבתית. דומה היא יותר למובן התנכי של המילה ידיעה: נכונות להפריה הדדית. ידיעה שהיא הפוכה מאותה אומנות ה"בסדר" על קוויה המקבילים. מדובר בהסכמה להיות מישהו בעולם – הפרעה שהיא הפריה. אחריות שהיא חירות. מרכז של השפעה וברכה. ייחודי ובלתי רגיל.  לו רק היה יודע, משמע, לו רק היה חוזר לממד המוסרי-חירותי של הווייתו.       
  10. ידיעה מוסרית זו הנובעת מן הזיקה בין שני מישהואים ששומרים על מתח של כבוד ביניהם, שמחייבים זה את זה בעצם קיומם הנוכח, מהווה נקודת מוצא שונה מזו של הפסיכולוגיה הקלאסית, שעדיין במידה רבה שבויה בתפיסת עולם מכאניסטית, שמתקיימת בתודעה אחת. הריפוי, מנקודת מוצא זו, הוא בראש ובראשונה ריפוי של התקשורת (הזיקה) – היציאה אל הזולת – ההתייצבות המוסרית.
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *