לעלות על נקודת החירות

(ד-6)

אפשר מתוך חירות לבחור באי-חירות, אבל אחר כך הרבה יותר קשה מתוך אי-חירות להגיע מחדש לחירות שנמסרה. זהו עקרון אי-הסימטריה של החירות.

הוא גם בעצם האחראי על כך שצריך כל בוקר להתעורר מחדש. כמו גלגל שיניים חד כיווני, יש צורך בפעולה ערנית על מנת לחזור במעלה החירות.

הנה מתברר שתקשורת משחררת באמת קשורה בעיקר בדבר אחד: בהכרעה. בבחירה. ברצון. וללא הנקודה הזו לא יעזור דבר, ועם הנקודה הזו כבר לא צריך דבר.

אז מה בכל זאת?

כי נדמה שלכל אדם יש שתי שכבות של רצונות. מצד אחד ישנו הרצון של הדרמה, שיכול לפעמים גם לכלול את רעיון החירות, ובכל זאת להיות חלק מן הדרמה. וישנו רצון אחר, עמוק יותר, רחוק יותר, שהוא חירות. שהוא שורש החיים, ושבשל קיומו, גם באופן פרדוכסלי, נקשרים מלכתחילה.

וכך, גם כשאדם מצהיר שהוא רוצה, לא תמיד הוא יכול לבחור מחדש בחירות בלא לשלם מחיר כבד של חזרה לאחור.

ועל הדבר הזה אני רוצה לכתוב כאן, על הכפילות של הרצונות, ועל המקום שממנו אפשר להתיר.

כי הנה אני יכול למצוא את עצמי תקוע בסיפור. אני כבר למדתי לזהות את זה: סוג של קשיות וחזרתיות וקורבנות והלך רוח שיש בו מן המתיקות הדביקה מעורבת באי-נחת, וחוסר יכולת להגיע לנוכחות. חוזר ומגלגל עוול שנעשה לי, חוזר ונאבק בדמיוני בעזרת אותו סוג של שיח צדקני, מתגונן, מתנצל. חוזר ודואג. אבל אף על פי שאני מזהה ויודע להגיד לעצמי – בן אדם, אתה תקוע. בכל זאת אני ממשיך בשלי. וברור לי שזה לא רק קורה לי, אלא שאני זה שעושה את זה לעצמי. אבל לעשות משהו אחר, דומה שאיני יכול. גם כשאני מצהיר שאני לא רוצה להיות שם, משהו אחר בי ממשיך לבחור מחדש בחוויה הסימביוטית. למה? הרי אני סובל מזה. מדוע איני עושה את המהלך האחד מחוץ לזה. ואני יודע הרי שהמהלך הזה נגיש לי. אני יכול להגיד לעצמי, כפי שכבר ראיתי ואמרתי לעצמי כל כך הרבה פעמים: בכל רגע אני נמצא כפסע מן החירות. מדוע אם כן אני לא פוסע את הצעד הזה, שאני יודע שהוא לגמרי בכוחי?

ומה אומר לאותו אדם חולה סרטן שבוודאי רוצה להירפא מן הסרטן, ובכל זאת הוא ממשיך ליצר את הסרטן, ומסרב לקחת אחריות על כך. לאיזה מקום עליו לפסוע כדי לבחור בחיים?

ולי נדמה שבמקום הזה שום דבר לא יעזור מלבד להצליח לחזור לנקודת החירות הראשונית, למקום שממנו נעשתה הבחירה אי אז לוותר על החירות, ושם, להתיר. ואם חוזרים לשם באופן מודע או בדרך פלא, זה כבר עניין אחר.

ומחשבה עולה לי, שהרי אדם עושה הרבה [[בחירות עומק בחייו]] – הוא הנו מסלול של וויתורים על חירות – לאיזו נקודה בדיוק הוא אמור לחזור?

מצד אחד אני רוצה לומר שאין זה משנה כי עצם התנועה במעלה החירות כבר היא נוגעת בחירות העקרונית הקודמת לכל בחירה, והיא מעבר להיסטוריה, ולנקודת צומת זו או אחרת. אבל מצד שני יש נקודה של בחירה מאוד מסוימת שקשורה להיקשרות המאוד מסוימת שבתוכה אני לכוד עכשיו והיא אולי השער שעלי לעבור דרכו כדי להגיע אל החירות העקרונית מאוד ה"על-חלל" שמתוכו אני יכול לחזור לכל מקום.

כך או כך. אני רוצה לחזור אל החוויה הפנומנולוגית. אל התקיעות מחד, ואל הרגע הזה שאני בכל זאת עולה על נקודת החירות ומשתחרר. כלומר, שהלכתי מספיק רחוק אל שורש ההיתקעות המסוימת הזו, והקדמתי אותה, עקפתי אותה, ובתנופה אחת חוויתי את מלוא התקיעות שלי, כמו גם את העובדה שמדובר רק בדרמה שאני מייצר ושבאמת אני נמצא מעבר לדרמה. הרגע הזה של לחזור הביתה. להיות כנה ממש עם עצמי.

ונדמה לי, שבכל רגע שהייתי נתון בתוך דרמה, היה יכול לבוא אדם בוגר וחכם לדבר איתי ולברר אתי: "תגיד עכשיו באמת, תצא החוצה רגע מן המשחק, מה זה כל הסיפור הזה?" ואם לא הייתי מתנגד לו, ואדרבא אוהב אותו מאוד וסומך עליו מאוד, מיד הוא היה קורא לבוגר שבי, ובהינף יד אחד הייתי מוותר על כל הדרמה ומדבר אתו בכנות כהד לאותה רצינות ואמונה שלו בי.

ונדמה שהקול הבוגר הזה תמיד מלווה את האדם, תמיד. גם כשאדם לגמרי הולך לאיבוד, לגמרי מסתבך ומתערבל, יש בו משהו שיודע אחרת. ולמעשה רק על רקע קיומו של הקול הזה יש גם משמעות לכל הקולות האחרים, ולעצם ההסתבכות. כי ההסתבכות אינה היעדר חירות פשוטה. כל משמעותה כדיכאון, כסרטן, כתקיעות, כעול, קשור בהיותה מעשה של מאבק בחירות.

באמת אני רואה כאן את שורש עבודת האלילים מחד, ואת שורש עבודת האלוהים מאידך. ואותי מעניין שוב ושוב לברר את הנקודה הזו בדיוק. את החיוך של ההתעוררות, כמו גם רגע אחד לפני החיוך. כשהאפלה מעמיקה ונדמה שאין לה שום פתרון. ואת הבו זמניות הזו של הקול שרוצה בחירות, והקול שבחר במעמקים אחרת – לוותר עליה, ועכשיו הוא לא מוכן לוותר על הוויתור, והוא מתעקש על האי-אחריות. איזו בחירה שלי ילד. התנגדות למציאות. שאת מקורה צריך למצוא באיזה רגע בילדות אולי. שממשיך לקנן במבוגר העכשווי. ועדיין, אני חושב, לא אמרתי דבר, רק סימנתי אזור לחקירה, משאלה לתשומת לב.